גל הלאומנות של ערביי ישראל היה הכתובת הכי עזה וברורה על הקיר בשנים האחרונות. כל מי שעוקב אחרי התקשורת הערבית המסקרת את ערביי ישראל היה יכול לראות את ההקצנה, הלאומנות, ההזדהות הטוטאלית עם המאבק הפלסטיני, את העובדה שכל הזמן יש מעצרים של צעירים מקרב ערביי ישראל בעבירות ביטחוניות, וכמובן החיבה הגדולה והאירועים ההמוניים למחבלים משוחררים.
אירוע מכונן בגל ההקצנה של השנים האחרונות היה הפיגוע בהר הבית בשנת 2017. שלושה צעירים מאום אל פאחם שכל אחד מהם נקרא: מוחמד ג'בארין, רצחו ביריות שני שוטרים על הר הבית. פשע מזעזע תוצרת ערביי ישראל עם תעודה כחולה. לכאורה אירוע "בודד" של שלושה צעירים. "יוזמה מקומית", פוליטיקאים גינו את המעשה. אבל כל מי שראה את ההלוויה של הצעירים הללו, את נאומי ההספדים, החיבה והצער לשלושת "המוחמדים" ברשתות החברתיות הבין שזה לא "אירוע בודד". זה אירוע שזוכה לתמיכה והערצה בקרב רבים מהחברה הערבית.
מספיק היה להסתכל בתמונות המדהימות והסרטונים מהלווית השלושה. אלפי אלפים מתושבי אום אל פאחם שאגו בקול: "מוחמד, מוחמד, מוחמד ג'בארין". הערצה מופגנת, קולנית וזקופה לשלושה רוצחים שפלים, רוצחי שוטרים ישראלים. אנשי דת משפיעים הספידו אותם ביראת כבוד. זה היה אירוע המוני מופגן של עיר בישראל המצהירה: העולם שלנו, החלומות, גיבורי התרבות, השאיפות, נמצאים במקום אחר מאיפה שעומדת החברה הישראלית. לכם יש כבוד לחייל ולשוטר? לנו יש כבוד וההערצה לרוצחי השוטרים.
החברה היהודית ראתה וידעה על כל אותם אירועי לאומנות והערצת אלימות מצד החברה הערבית אבל תמיד סובבה את הראש הצידה. "זה לא הרוב", "זה לא מייצג", "אסור להכליל", "העיסוק בחומרים הללו פוגע בדו קיום", "הם מדוכאים" ועוד סיבות רבות שגרמו לחברה היהודית, לתקשורת, רשויות וגורמי אכיפה להתעלם מהמציאות הקשה, להכיל, לתרץ ולסבב את הראש.
אחת הדוגמות הבולטות ביותר לאותה גישה של "לא לדעת" היא ההתעלמות המוחלטת מהחיבוק וההערצה של הנהגת החברה הערבית בישראל לאנשים שעסקו בטרור וגאים בכך.
במשך לא מעט זמן, כותב שורות אלה, מפרסם תיעודים של אירועים המוניים בחברה הערבית כמו קבלות פנים למחבלים משוחררים שבהם משתתפים מאות רבות של ערבים ישראלים. לאירועים הללו מגיעים רבים, רבים מדי, מהנהגה פוליטית ודתית של החברה הערבית דרך עובדי רשויות ועובדי מדינה ועד לאזרח הערבי הפשוט.
מדובר באירועים המוניים. קבלות פנים חגיגיות שמטרתן להגיד לאותו אדם שישב בכלא תודה והערכה על פועלו ומסירות נפשו למען המאבק הפלסטיני. וזה קורה כל הזמן, בכל הערים הערביות בישראל, ואף אחד לא חושב שיש משהו מעוות בכך שמנהיגים ערבים ישראלים הולכים ללחוץ את ידם של אנשים שרצחו יהודים, חיילים וסייענים.
התקשורת הישראלית כמעט ולא מסקרת את התופעה הזו. היא מתעלמת במודע מאירועים כאלו שהם "חדשות" לכל דבר ועניין. מפגש של חבר כנסת עם מחבל משוחרר, שבו אותו איש ציבור מחבק את המחבל, מוקיר אותו, משבח אותו מעל לכל במה, זה סיפור חדשותי חשוב וראוי שהציבור ידע מכך אבל התקשורת בישראל מתעלמת לחלוטין מהאירועים הללו. למעט איים בודדים בתקשורת כמו קלמן ליבסקינד, אראל סג"ל, ינון מגל, שמעון ריקלין ואיזכורים מסוימים מצד עמית סגל, התופעה הזו לא מדווחת.
אם הייתה תופעה הפוכה: חברי כנסת מהליכוד או מהאגף הציוני דתי שהיו הולכים לאירועי הוקרה למחבלים יהודים משוחררים, והיו מעלים תמונות של חיבוקים ומתן אותות ופרסים על פועלם ומסירותם של אותם עבריינים לאומניים, וכל זה היה נעשה ברוב עם, זה היה מדווח בתקשורת בכל הערוצים וזוכה לגינויים מכאן ועד לנשיא המדינה.
זה לא קורה. זה לא מדווח לציבור הישראלי והתקשורת מתעלמת מהאירועים הללו באופן עיקבי.
לפני שבועיים השתחרר תושב אום אל פאחם שישב בכלא על התגייסותו לארגון חמאס וניסיון להוציא פיגוע קטלני בחדרה. מאות אנשים באו לקבל את פניו ברחובה של עיר באום אל פאחם. הנהגת ערביי ישראל – וועדת המעקב – עלתה אליו לרגל, לדרוש בשלומו ולכבדו. האירוע לא דווח בתקשורת בכלל. בתקשורת הערבית בישראל האירוע כוסה באתרים רבים. בתקשורת הערבית מבינים שקבלות פנים למחבלים משוחררים זה סיפור שמעניין מאוד את הקורא הערבי הממוצע. נאומו של המחבל המשוחרר מאום אל פאחם, כשברקע דגלי פלסטין, שודר וסוקר בהרחבה באתרי תקשורת ערביים רבים. בעיניים שלהם מדובר באיש חשוב ומכובד.
מי שהיה עוקב אחרי האתרים של "השבאב" באום אל פאחם גם היה יכול לראות את ההערצה שיש לטרוריסט שפשט את מדי האסיר וחזר לביתו.
אמנם רבים מהפורעים מקרב ערביי ישראל שהשתתפו בפרעות בשבוע האחרון ככל הנראה לא "עפים" על חברי הכנסת שלהם. לא ברור כמה מהם מצביעים להם. אבל יש מגמה ברורה. מי שעסק בטרור נגד מדינת ישראל הוא דמות מוערצת, מחובקת, נאהבת. מופת ודמות לחיקוי.
כל חברי הכנסת וכל המפלגות הערביות מבינות שהם צריכים לתת את הכבוד לאותם מחבלים משוחררים והם צריכים להתייצב באירועי השחרור שלהם. הם מבינים שהציבור שלהם נמצא שם והם צריכים להראות נוכחות. הריצה של ההנהגה הערבית למחבלים המשוחררים מעידה על המקום שבו נמצאת החברה הערבית.
כאשר אחמד טיבי נפגש עם רוצחי סייענים, מחבק אותם ומעלה את התמונות הללו לרשת הוא מבין שזה מה שהציבור שלו רוצה לראות. כשבכירי מפלגת בל"ד עולים לביתו של רושדי אבו מוך, רוצחו של החייל משה תמם ז"ל, ומעניקים לו אות הוקרה הם מבינים שזה אירוע ראוי ורצוי בקרב החברה הערבית בישראל. אלו שני אירועים מתוך רבים שלא זכו להתייחסות וסיקור בכלי התקשורת הישראלית.
הרצון להוקיר את אלו שפגעו במדינת ישראל ובאנשיה הוא ביטוי ללאומנות ולהתנגדות שיש בקרב רבים בחברה הערבית בישראל היום.
אם כן, מי שעוקב אחרי האירועים ההמוניים הללו לא הופתע מעצמת ההתנגדות והאלימות שפרצה מתוך החברה הערבית בישראל. הכתובת הזו הייתה רשומה על הקיר של כל אתר ערבי ישראלי וכמעט בכל פייסבוק של חבר כנסת מהמשותפת.
אם כל חברי הכנסת של המשותפת מצטלמים עם מחבל שזרק רימונים על אזרחים יהודים, אז למה שזה לא יראה לגיטימי בקרב צעירים ערבים לזרוק אבנים, זיקוקים או בקבוקי תבערה על יהודים בלוד או רמלה?
אם רושדי אבו מוך, אדם שרצח חייל צה"ל, הוא גיבור החברה הערבית אז למה שצעיר ערבי ישראלי לא ילך ויאבק בשוטר או קצין? זה מתבקש. אם כל ההנהגה הערבית מהללת רוצחי חיילים ומפיצה את ההערצה הזו בכל מקום ואתר למה שהשבאב לא יאמץ את הקו האידיאולוגי של מנהיגיו?
התקשורת הישראלית סובבה את הראש אל מול פרצי הלאומנות בחברה הערבית. היא ספרה לעצמה סיפורים אחרים, דמיינה מציאות כוזבת ונדהמה לראות כיצד ערביי ישראל מתעבים את המדינה שהם בחיים בה. אבל האיבה הזו כל הזמן הייתה שם.
