בכל מדינה נורמלית, המלחמה שפרצה השבוע בהיקף חסר תקדים הייתה מובילה מיד להקמת ממשלת אחדות או חירום, שנשענת על רוב חברי הפרלמנט, ולא תלויה במפלגות קטנות וסקטוריאליות. כך קרה בעבר בעיתות מצוקה, לפני מלחמת ששת הימים, אחרי מלחמת לבנון הראשונה וגם באינתיפאדה הראשונה. גם מבצע חומת מגן המסובך יצא לדרך בקיץ 2002 תחת ממשלת אחדות עם אריאל שרון, שמעון פרס ושר הביטחון פואד בן־אליעזר.
אבל ישראל היא לא מדינה שפויה, לפחות לא בשנתיים וחצי האחרונות. זו מדינה שהמבנה שלה מתפרק. ארבע מערכות בחירות זו אחר זו מערערות את היציבות השלטונית, ולא מאפשרות לנהל מדינה. אין תקציב, ואין מה לדבר על תכנון לטווח ארוך. התקציב ההמשכי הוא בדיחה גרועה. הכנסת בעצם לא קיימת, הוועדות למעשה מושבתות וכל הפיקוח הפרלמנטרי על הממשלה לא עובד. גם ועדת החוץ והביטחון לא פועלת בשנים הללו באופן תקין. האם יש לזה קשר לממדי ההפתעה מול עוצמת האש של חמאס?
נתניהו וגנץ עובדים היום בשיתוף פעולה הדוק ומוצלח מאוד מול חמאס. תמיד אפשר לתהות מדוע נתניהו רצה לפזר את הממשלה הזאת ביום שבו היא קמה
הציבור הרגיש שאין מנהיגות רצינית בישראל. הממשלה שקמה כאן אחרי הבחירות במארס 2020 עסקה רק במריבות. אני שומע שנתניהו ושר הביטחון גנץ עובדים היום בשיתוף פעולה הדוק ומוצלח מאוד מול חמאס. המלחמה איחדה ביניהם. תמיד אפשר לתהות מדוע נתניהו רצה לפזר את הממשלה הזאת ביום שבו היא קמה, ולא התנהל כפי שהתחייב והעניק לגנץ את הרוטציה שעליה חתם. למה בעצם לא למלא את ההסכם הזה היום, כפי שנתניהו מציע? למה תמיד צריך תרגילים וטריקים כדי להרוס כל הסכם, ואחר כך להתחרט?
אבל זה לא רק גנץ. קחו את 12 שנות שלטון נתניהו מאפריל 2009 ועד היום, מאי 2021. כל שרי הביטחון, חמישה במספר, סיימו את העבודה עם נתניהו בסכסוך קשה, שנמשך גם היום ולא יסתיים לעולם. אהוד ברק אחרי ארבע שנים של עבודה משותפת; משה (בוגי) יעלון אחרי שלוש שנים; אביגדור ליברמן אחרי שנתיים וחצי; בנט אחרי שבעה חודשים; ועכשיו גנץ. רובם טוענים היום כי נתניהו הוא סכנה למדינה, וזו דרגת ההתבטאות החמורה ביותר כלפי ראש ממשלה. איש מקודמיו לא זכה להגדרה כזאת.
לא היה קשה לראות את ההשלכה של הדברים על הציבור הרחב. אם יש הפקרות בצמרת ושחיתות בכל פינה, מיו"ר הליכוד ועד ישראל ביתנו, ואם צמרת המדינה מטילה דופי ברשויות החוק, למה שהאזרח הפשוט ירחש להן כבוד? כל מערכת בחירות החריפה את המצב. השיח רק הלך והידרדר. האלימות המילולית בהפגנות נגד ראש הממשלה נתניהו ובעדו חצתה את כל הגבולות. אילו היו מפגישים את שני המחנות שהפגינו בימים הראשונים של משפט נתניהו מול המחוזי בירושלים ובכלל, העסק היה נגמר במכות רצח.
חוסר המשילות ואובדן האמון ניכרו בכל פינה. שמעון פרס, בשבתו כנשיא, אמר פעם שאיבדנו את הנגב ואנחנו בדרך לאבד את הגליל. הוא לא האמין כנראה שזה יקרה מהר כל כך, ושאולי נאבד גם ערים מעורבות במרכז הארץ. ההשתוללות בלוד, בחיפה, בעכו, ביפו ובמקומות אחרים היא המשך ישיר להפקרות ברחוב הערבי, להתפרעויות של הבדואים בדרום וגם לאלימות ומעשי הרצח על בסיס יומי במגזר. הסיבות רבות וקשורות גם בתחושות האפליה והקיפוח. באחת ההפגנות בבלפור, אחרי רצח ג'ורג' פלויד בידי שוטר בארה"ב, הניפו מפגינים ערבים את השלט: "אנחנו לא נושמים מאז 1948".
וכך, הערבים בישראל, בעיקר הקיצוניים שבהם, לא היו צריכים יותר משידור טלוויזיה אחד מהר הבית כדי לרוץ עם בקבוקי תבערה ואבנים ולהפנות את המדורה לכיוון היהודי. המראות אכן מפחידים ובלתי נסבלים. נשיא המדינה רובי ריבלין, דמוקרט בנשמתו ולוחם למען זכויות המיעוטים, היטיב לבטא את הזעזוע והאכזבה אחרי הפוגרומים בלוד. "המראות בלוד והפרעות ברחבי ישראל על ידי המון ערבי מוסת וצמא דם, שפגע בחיי אדם, ברכוש ואף בקודשי ישראל הוא בלתי נסלח", כתב ריבלין. "שתיקת ההנהגה הערבית מחפירה ומעודדת את הקרע בחברה שבה אנו חיים".
אגב, מי ששפך את הדלק לתוך הבעֵרה הגדולה הוא זה שהכניס את השוטרים לתוך תחום המסגד בהר הבית לפני שבוע, בימי חודש רמדאן. למה הם בכלל צריכים להיות שם, מטרה נייחת למתקפות של אלפי מתפללים שיצאו ממסגד אל־אקצא וראו אותם מול העיניים? למה הם לא יכלו לעמוד מחוץ למתחם, ואת הפיקוח על המתפללים, אם צריך, לעשות מן האוויר? תמיד שאלתי למה צריך בוטקה משטרתי בשער שכם שרק יזמין התקפות של טרוריסטים פלסטינים חמושים בסכינים? למה לא סיורים רגליים ותנועה ניידת של המג"בניקים? שלא לדבר על ההחלטה המטומטמת להציב גדרות על המדרגות בשער שכם שרק הרתיחה את הצעירים הפלסטינים שנוהגים לשבת שם אחרי תפילות רמדאן. למי זה הפריע?
מעמד חלומי
בחזרה לפוליטיקה. ממשלת אחדות ראויה ורצויה כבר לא תקום כאן. גם המערכה המורכבת, הנפגעים והמראות הקשים בכל הארץ לא מצליחים להתגבר על מלחמות היהודים. האיבה האישית לנתניהו, בעיקר מצד חבריו לשעבר, לא תשתנה. המנדט עכשיו בידי לפיד ובנט, אבל קשה לדעת אם תקום כאן ממשלת שינוי. רבים סבורים כי אחרי שתושג רגיעה יקימו השניים ממשלה שנשענת על מנסור עבאס ורע"ם. זה גם האינטרס של רע"ם. עבאס הגיע למעמד פנטסטי של לשון מאזניים והוא מי שמחוזר על ידי קואליציה ואופוזיציה כאחד. עבאס יכול להשיג מה שהוא רוצה ולהכות את יריביו ברשימה המשותפת. הוא לא רוצה לפספס את הרגע.
אני חושב שממשלת השינוי חטפה בינתיים מכה, וקשה לבסס אותה על התנועה האסלאמית, דווקא בימים אלה. המלחמה הזאת שינתה כאן משהו, בכל זאת. כל עוד ישנם חילופי אש, חיסולים בעזה, מגדלים נופלים ועוצר ומהומות ברחובות ישראל – לא ייחתם כל הסכם קואליציוני. בהמשך, א־לוהים גדול. לפיד ובנט עלולים עוד להתחרט על ההשתהות שלהם בתחילת הדרך. בספטמבר 2019 מפלגות הימין, המרכז והשמאל סירבו לשתף פעולה עם המפלגות הערביות והלכנו לעוד סיבוב בחירות. אולי גם היום אנחנו באותו מצב.
