ד"ר מייקל דוראן, היום עמית בכיר במכון האדסון בוושינגטון ומומחה למדיניות ארה"ב במזרח התיכון, חשף ב־2015 את היקף דוקטרינת המזרח התיכון של אובמה וממשלו, בדגש על מרכזיות איראן. מאמרו "האסטרטגיה האיראנית הסודית של אובמה" התפרסם בכתב העת האינטרנטי "מוזאיק", ומיד הפך ויראלי. דוראן הוכיח את רמת המחויבות האידאולוגית של אובמה וממשלו לאיראן כ"כוח אזורי חיובי", והסביר את התיאוריה המפוקפקת שעמדה מאחוריה. החשיפה הזאת נצרכה, משום שהממשל התאמץ להשאיר את הדוקטרינה מעורפלת וסודית.
דוראן צדק. אובמה הוכיח שגם כשהמציאות המזרח־תיכונית טופחת על פניו ושומטת את הקרקע מתחת לאמונותיו, הוא מתעלם ממנה כליל, ומקדיש את מרצו לקמפיינים מתוקשרים ובינלאומיים דווקא נגד מי שחושפים את האיוולת, כישראל ונתניהו. במילים אחרות, האסטרטגיה של אובמה במזרח התיכון לא התבססה על מדיניות ריאלית אלא על אידאולוגיה, שהמחויבות אליה היא כמו־דתית.
המדיניות האזורית של אובמה כללה שני מרכיבים מרכזיים הנוגעים לנו ישירות: "איראן מעצמה אזורית חיובית" ו"פלסטינים תחילה", כלומר, האמונה – שאותה מכרו לעולם בשנות ה־90 שמעון פרס, ד"ר יוסי ביילין, ושאר נאמני אוסלו – שרק הסכם ישראלי־פלסטיני יאפשר לקדם שלום במזרח התיכון.
מרגע שחזרה אסטרטגיית אובמה התפרצה מחדש האלימות הערבית, משום שתחת ביידן ההתקפות על ישראל משתלמות. הממשל מייצר דינמיקה מתגמלת
אבל אז הגיע טראמפ. הנשיא החדש דחה מלכתחילה את האסטרטגיה הפרו־איראנית, החזיר את הסנקציות והתנגד להסכם שנועד לחמש את איראן בגרעין. באשר לפלסטינים, בתחילה גם טראמפ היה שבוי בקונספציית המשא ומתן. אבל בניגוד לכל קודמיו, כאשר המגעים, כצפוי, הוכשלו על־ידי הפלסטינים, ואחרי שהחליטו בבית הלבן שלא לאפשר לישראל לספח שטחים, החליט הנשיא לנסות אסטרטגיה חדשה: "המזרח התיכון תחילה".
"המזרח התיכון תחילה" הוא רעיון שנתניהו קידם במשך שנים בזירה הבינלאומית, ולפיו האזור בשל להסכמים גם בלי הפלסטינים. יש שינוי בעולם הערבי, טען, שבמרכזו עומדים אינטרסים בעיקר בנוגע להתעצמות איראן, אבל הוא כולל גם הזדמנויות כלכליות. בשלהי כהונתו אימץ טראמפ את הטענה, ובעקבות זאת נחתמו "הסכמי אברהם" פורצי הדרך.
הסכמי אברהם מבטאים, אם כן, שתי הבנות משמעותיות: איראן היא סכנה אזורית מוחשית ואסטרטגית, והפלסטינים לא עומדים יותר בלב היחס הערבי לישראל. מבין השתיים, הסוגיה החשובה יותר היא איראן. התגרענות איראן עומדת בלב שאיפותיה להגמוניה אזורית. גרורותיה באזור הן מאמץ משני, שמשמש מנוף לחץ בעת הצורך ואמצעי להסחת דעת. מה שאיראן באמת רוצה, ומה שהאזור חרד ממנו בצדק, הוא ארסנל גרעיני, שייצור מאזן אימה אזורי ועולמי חדש.
ועדיין, טראמפ הוכיח שלאסטרטגיה האזורית האמריקנית יש השפעה גדולה מאוד גם על התנהגות הפלסטינים. אלו היו שנים שקטות יחסית, הרגועות בתולדות ישראל. אובמה העניק לעזה כספי סיוע רבים ויחס סלחני, ואלה סייעו לחמאס להקים מערך רקטי גדול ומנהרות חוצות גדר שבהן נתקלנו בצוק איתן. טראמפ, לעומת זאת, העניש את הפלסטינים על סרבנות ואלימות, והפלסטינים חששו והורידו פרופיל.
נשוב להווה. השבוע פרסם ד"ר דוראן ב"טאבלט" מאמר מרתק ומקיף נוסף, "היערכות מחדש" (Realignment), שבוחן את האסטרטגיה המזרח־תיכונית המסתמנת בממשל החדש. המאמר יותר ממדאיג. דוראן עובר על מינויי ביידן, דעותיהם ופעולותיהם, ומגיע למסקנה העגומה שהממשל עומד ליישם את מדיניות אובמה המסוכנת – בדבקות קיצונית עוד יותר.
למשל, את רוברט מאלי, מהמתווכים בעסקת הגרעין, מינה ביידן לשליחו לאיראן. ב־2019 כתב מאלי שאובמה ראוי לשבח על פועלו מול איראן, אבל לצערו היה "מתון" ו"הדרגתי" מדי. מי שמשליך יהבו על מי שנחשבים מאוזנים יותר, כותב דוראן, ובעיקר על היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן ומזכיר המדינה היהודי אנתוני בלינקן, עתיד להתאכזב.
יותר מדי אירועים מלמדים שסאליבן ובלינקן מסכימים בפועל עם מאלי ורחוקים מלרסנו. הצגתם כמתונים היא הטעיה. שניהם תומכים נלהבים בחזרה להסכם גרעין "משופץ", וגרוע מכך, הם כבר הסירו מעל איראן את הסנקציות המשמעותיות ביותר. באשר לישראל, רק השבוע התערב סאליבן בבוטות בענייני שייח' ג'ראח והר הבית.
הצמד הבכיר, אומר דוראן, משמש מסך עשן של איזון, שמאחוריו חוזרת ארה"ב למדיניות העצמה של איראן והחזרת הפלסטינים למרכז הבמה, על חשבון הסכמי אברהם. כולם בממשל באותה דעה: "לסיים את מה שהתחיל אובמה". ולא פחות מאשר בתקופת אובמה, גם ממשל ביידן משתמש בכל טקטיקה להטעיה והסתרה של כוונותיו האמיתיות.
בורחים מסוגיות מהותיות
החזרה לאסטרטגיית אובמה עשויה להיראות כעניין רחוק ותיאורטי, אבל למעשה היא הסיבה המרכזית לפריצת המהומות הערביות בישראל ולמטחי הטילים מעזה. ממשל ביידן הסיג לאחור כהרף עין את מאזן הכוחות באזור. מרגע שחזרה אסטרטגיית אובמה התפרצה מחדש גם האלימות, משום שתחת ביידן ההתקפות על ישראל משתלמות. ישראל או סופגת ונחלשת, או מגיבה, ואז סופגת לחץ בינלאומי, גינויים, איומים וסנקציות, ושוב נחלשת. הממשל מייצר דינמיקה מתגמלת ומתמרצת לאלימות הערבית.
כשמוסיפים לקלחת הזאת את חוסר היציבות הפוליטית הפנימית, את התלות במפלגות הערביות, את התעצמות השמאל הישראלי הפוסט־ציוני בזכות עריקי הימין – בנט, סער וליברמן – התמריץ לאלימות גדל עוד יותר. אם בנט וסער יצליחו חלילה לממש את תוכנית העוועים שלהם ויקימו ממשלת שמאל, הכוכבים יתיישרו מחדש: ממשל פרוגרסיבי עוין בארה"ב, ומולו ממשלת שמאל־ערבים אצלנו.
מדובר בתרחיש אימה. ממשל אובמה בודד את ישראל והפך אותנו לתלויים לחלוטין בעצמנו ובעוצמתנו. ממשלת השמאל שאליה שואפים בנט וסער, תפגין הכול מלבד עוצמה. כבר עכשיו הם משדרים חולשה וכאוס. השמאל והערבים בשלהם, בנט נמלט מעיתונאים ומנסה לרצות את רע"ם, ולפיד בורח מכל חזית. ההסכמה המרכזית של שני "ראשי הממשלה" היא להקים ממשלה שלא תעסוק בשום סוגיה מהותית – דווקא בשנים שבהן נדרשת אסטרטגיה לאומית נחרצת.
במקום עוצמה נקבל ממשלת שמאל רופסת שתהדהד את הממשל האמריקני, שמעצים את איראן ומרצה את הפלסטינים. יגבו ויעצימו אותם הארגונים הבינלאומיים, האיחוד האירופי, התקשורת, ארגוני השמאל, האקדמיה, המשפטנים, וחלק ניכר מהפקידות הבכירה (כולל הביטחונית).
הימין העורק יהיה אחראי לקריסה ציונית, למחדל היסטורי. אירועי השבוע, שהגיעו בשל טעות קלה בתזמון הערבי, הם תמרור אזהרה בוהק למזרח התיכון שאנו שבים אליו ולמשמעות הממשלה המסתמנת. מי ייתן ותגיע התפכחות שתעצור את המחדל.
