פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בסוגיית התשר (טיפ) למלצרים היא מסמך מאלף על היחסים שבין המשפט לשינויים במציאות. פסיקת ההרכב בראשות הנשיא הפורש יגאל פליטמן, כלל חריש עמוק לא רק בהצגת היסטוריית הפסיקה בנושא, אלא גם בניסיון להבין מה באמת קורה בשטח.
"והדרך עודנה נפקחת לאורך", "ורעיונותיו כדרבנות ודבריו כפרשים", "משחקים עוד נערוכה, עולמות עוד נהפוכה" – פליטמן אוהב את אלתרמן, ושיבץ בפסק דינו שורות משיריו. את הקשר לתוכן לא הצלחתי לפענח, אולם הפרפראות הללו פחות קריטיות לסועדים ולמלצרים. הנשיא הציג שורת סכסוכים משפטיים שהגיעו לערכאות, ושמהם עולה כי הטיפ שאנחנו נותנים למלצרים הוא מזמן לא רק צ'ופר נוסף למלצר כפי שאולי היינו חושבים. מסעדות רבות מתייחסות אליו כמקור ההכנסה היחידי של המלצר, ומרגישות מחויבות רק להשלים לשכר מינימום. באחד התיקים שהגיעו לבית הדין סיפר המלצר שלא רק שהמסעדה לא שילמה לו שכר מינימום, אלא אף חייבה אותו לשלם ארבעה שקלים לשעה על 'הזכות לעבוד במקום ולקבל טיפים'.
הלקוחות חושבים שהם מצ'פרים את המלצר בגין שירות טוב, אך בפועל פוטרים את בעל המסעדה ממילוי חובותיו הבסיסיות כמעסיק. פסק הדין נעץ סיכה גם בבלון הוולונטריות: טיפים בישראל מזמן אינם מחווה אישית של לקוח על שירות איכותי. הם הפכו לתשלום כמעט אוטומטי, שבלא מעט מקרים משולם ישירות מכרטיס האשראי.
המצב הנוכחי רע לכולם: המסעדות שנמנעות מתשלום שכר מינימום חוטפות תביעות שש־ספרתיות מהעובדים לשעבר. רובן מתקבלות במלואן, יחד עם פיצוי על עוגמת נפש והוצאות משפט, מה שבאופן מוזר לא מונע ממסעדות אחרות להמשיך לצעוד בעיניים פקוחות אל תהום התביעות. מלצרים שנאלצים להפסיק את עבודתם עקב פציעה, מחלה או פיטורין, מגלים שהביטוח הלאומי איננו מכיר בשכר הריאלי שקיבלו. הציבור מפסיד מס על סכום הנע בין מיליארד לשני מיליארד שקלים בשנה, שאמור להיות משולם ככל עבודה אחרת במשק, ובפועל מתנהל כשוק שחור וחושף את המלצרים לסיכון פלילי. במסעדות אין נוהל אחיד, וכל אחת קובעת שבת לעצמה: יש שגובות את הטיפ ישירות מכרטיס האשראי, יש שגוזרות עמלה מהמלצר, ויש שאוספות את הטיפים בקופה כללית ומחלקות בין העובדים.
בפסיקתו קבע פליטמן כי הטיפ ניתן על כלל שרשרת השירות – מהכנת האוכל, דרך עיצוב המסעדה וניקיונה, המוזיקה והאווירה, ועד להגשת המזון, ובמציאות הנוכחית איננו תלוי כמעט ברמת השירות. לכן אי אפשר לראותו כתשלום התנדבותי של הלקוח לעובד מסוים. מכיוון שכך, התשר הוא הכנסה לכל דבר של בית העסק, גם כאשר בפועל הוא מגיע לכיסו של המלצר, ובית העסק חייב להפריש כנגדו ביטוח לאומי, פנסיה וכדומה. בניגוד למצב הנוכחי במסעדות רבות, תחול על התשר חובת דיווח ככל הכנסה אחרת. בעלי המסעדה רשאים כמובן לחשב את התשר כמשכורת, ועובד שקיבל שכר מינימום מכספי התשר לא יוכל לתבוע שכר נפרד מבעלי המסעדה.
בגישה הזו יש היגיון לא מבוטל והכרה במציאות, אך חשוב לציין שמדובר בפסק אקטיביסטי מובהק המשנה סדרי עולם. בית הדין ממשיך בגישה שלפיה טובת העובד היא לקבל את השכר עם תנאים סוציאליים. השאלה היא האם גם המלצרים הצעירים חושבים כך. רבים מהם בחרו בעבודה כי היא מכניסה הרבה מזומנים בזמן קצר, וכך הם מממנים לימודים או טיול בחו"ל. כשהעלות תגולגל על המעסיקים, ההכנסה הפנויה תקטן והצעירים עשויים לחפש אפיקי הכנסה אחרים, מה שעלול להוביל למחסור בידיים עובדות בענף.
