השבוע נפל דבר בעולם הרשתות החברתיות. דבורה ארושס, מייסדת קבוצת הפייסבוק הפדלחושית (או בשמה הרשמי: "אני פמיניסטית דתייה וגם לי אין חוש הומור") הודיעה על סגירת הקבוצה, המונה כ־17 אלף נשים ואנשים. בפוסט ארוך ונוקב היא הסבירה מדוע היא כבר לא רואה טעם בקיומה של קבוצה כזו, שמנסה לגשר בין דת לפמיניזם: "במשך שנים האמנתי שניתן לשנות 'מבפנים'. שניתן לאחוז את החבל משני קצותיו… כיום אני מבינה שטעיתי… אם ברצונך להיות אישה שווה, חופשייה… מסגרת דתית אינה המקום לכך. דיכוי האישה ביהדות הוא לא אלמנט קטן שניתן להסיר אותו קוסמטית או להתעלם ממנו כאילו לא היה. הוא בבסיס. בלעדיו הכול נופל."
אני קודם כול רוצה לומר שבאופן בסיסי היא צודקת. זה באמת נכון. תפיסה שוויונית מוחלטת בין גברים לנשים תמוטט את הדת היהודית כמגדל קלפים. מדיני אישות עד הלכות תפילה, כלום לא יישאר אותו הדבר. למעשה, זו לא התפיסה היחידה שעשויה למוטט את היהדות. גם תפיסה שוויונית לחלוטין של יהודים וגויים עלולה לעשות בה שמות. וגם אמונה מונותיאיסטית טהורה בא־לוהים אינסופי ובלתי משתנה, כזו שאין בה מקום לקורבנות לתפילות ולבקשות, לא תשאיר ממנה הרבה.
כמעט כל ערך שאנחנו נוטים להאמין בו כיום, לא יותיר דבר מן היהדות המסורתית אם נאמץ אותו באופן מלא. למרות שפעמים רבות, כשמתחקים אחר שורשיו, מוצאים שהערך הזה נבט באותה קרקע יהודית מסורתית עצמה שבה הוא נאבק. קרקע שטיפחה אותו בעדינות, תוך התכתבות רגישה ומאזנת עם הטבע האנושי והמציאות החברתית.
וזה, כמדומני, אחד המאפיינים של הדת היהודית שכמעט לא מדברים עליו. זה שכל כולה, במהות הכי פנימית שלה, היא תנועה של פשרה. מן הרגע הראשון. "וירד ה' על הר סיני – מלמד שהרכין הקדוש ברוך הוא שמיים העליונים על ראש ההר". התנועה הבסיסית ביותר של מתן תורה היא תנועה של התכופפות האידיאלים הגדולים, "השמיים העליונים", בפני המציאות האנושית. ויותר מפעם אחת הצביעו חכמים על כך ש"דיברה תורה כנגד יצר הרע". לכן יש לנו בתורה הלכות עבדים ודיני קורבנות ופרשת גואל הדם ואשת יפת תואר. פרשיות לא פשוטות, מעקצצות, שמצמיחות תהליכים איטיים של שינוי, בעם ובעולם.
מפעם לפעם, אחד הצמחים הללו מתחיל לגדול במהירות, ומתקרב קצת יותר מדי אל השמש. זו יכולה להיות הפילוסופיה הרציונליסטית במאה ה־13, זה יכול להיות הליברליזם של המאה ה־18, וזה יכול להיות הפמיניזם של המאה ה־21. כולם רעיונות עמוקים, שחייבים הרבה למקורות תורניים, אבל כשהם תובעים להופיע באופן מלא וטוטאלי הם לא מצליחים למצוא מקום בדת שהיא ביסודה תנועה של איזונים ושל פשרות.
זו תופעה עתיקה, אבל היא מהדהדת חזק מתמיד בעולם המערבי של השנים האחרונות. לפני שנה השחיתו מפגינים בארה"ב את פסליהם של קולומבוס, של וושינגטון ואפילו של אברהם לינקולן, בטענה הנכונה בבסיסה שהם החזיקו בעמדות גזעניות. כשראיתי את ההפגנות הסוערות הן החזירו אותי לסרט השני של "פרוזן", לסצנה שבה נחשפת הנסיכה אנה לעובדה שבבסיס הממלכה שלה עומד מעשה רמייה, סכר שנבנה באופן הפוגע באדמתם של בני שבט מקומי. ההחלטה שהיא מקבלת היא חד־משמעית: לנתץ את הסכר בבת־אחת, תוך שהיא גוזרת את דין הממלכה כולה לטביעה. אצה לה הדרך. היא לא מוכנה לפשרות או לתהליכים מורכבים שיאפשרו לשמור את הממלכה תוך פיצוי של הילידים. רק ניתוץ מוחלט של יסודות התרבות יאפשר לבנות במקומה משהו חדש.
יש הרבה אמת בגישה הזו, והרבה כאב מניע אותה. אבל נדמה לי שמה שהתורה הבינה, ומנהלות הפדלחושייה יגלו במוקדם או במאוחר, זה שקל מאוד לשבור עולם ישן אבל קשה מאוד לבנות עולם חדש במקומו. ובסופו של דבר כלום לא יחליף את התנועה הארוכה והאיטית של חיכוך בין האידיאלי לריאלי, בין שמיים לארץ.
