המלך זיגיסמונד כינס בקונסטנץ ב־1414 ועידה שתדון בפילוג בכנסייה. כשעשה שגיאה בלטינית, אחד הקרדינלים העז לתקן אותו. זיגיסמונד השיב לו בכעס: "אני מלך הרומאים; אני מעל הדקדוק". בימינו לא רק מלכים מסרבים שמישהו יאמר להם מה לעשות. אחד מילדיי הצהיר פעם בזעף, כשהיה בן שבע: "אתה לא קובע עליי!" "בטח שכן", אמרתי לו, "על מי אני קובע אם לא עליך?" הוא חשב לרגע, ואז אמר לי: "אתה יכול להתווסף על החיים שלי, אבל לא לשנות אותם!" ואני בסך הכול אמרתי לו ללבוש סוודר.
"מי אתה שתגיד לי מה לעשות", אינו רק משפט נפוץ מאוד במאה ה־21, אלא השקפת עולם, הסותרת לחלוטין את השקפת עולמה של התורה. חִשבו על כך שהמילה "תורה" משמעותה "הוראה"; כשאנחנו שמחים בחג מתן תורה, אנחנו חוגגים את היום שבו סוף־סוף מישהו התחיל לומר לנו מה לעשות.
מי באמת אתה שתגיד לי מה לעשות? חמשת חומשי התורה מציגים תשובות לחמישה סעיפים של השאלה הזו: מי אני, מי אתה, מה לעשות, מתי ובשביל מה. ספר בראשית מגדיר "מי אני": עפר מן האדמה ונשמת חיים. ספר שמות מביא את תשובת ה' לשאלה "מי אתה": "אנוכי ה' א־לוהיך". ספר ויקרא מסביר מה לעשות, ברשימות ארוכות של דינים מפורטים. ספר במדבר משיב לשאלה איפה ומתי רלוונטית התורה, ומשיב: תמיד; לא רק בזמני שלווה בארץ נושבת, אלא גם בנדודים במדבר. ספר דברים מתמודד עם השאלה הקשה מכולן: בשביל מה לציית לאוסף ההוראות הזה, שמכתיב את כל חיי. התשובה של ספר דברים היא: "לטוב לך… כי הוא חייכם".
חמש התשובות הללו מצטרפות לכדי השקפת עולם מקיפה. האדם אינו מושלם מטבעו; לצד נשמה א־לוהית יש בו גם עפר. כשם שאדם נולד ערל בשר, הוא נולד גם ערל לב. את העורלה הזו צריך למול. האדם חייב הדרכה חיצונית. יש בתוכנו מצפן מוסרי שמורה לנו באופן כללי מה טוב ומה רע, אך המצפן הזה חסר ערך אם אין מחוץ לנו קוטב מגנטי שאליו הוא מכויל. הקוטב הזה הוא א־לוהינו. ההיענות לצו ה' נחוצה הן בזמני שפע והן בתקופות מצוקה, כי היא חלק ממה שמגדיר את האנושיות שלנו. ולבסוף, אף שעבודת הא־לוהים צריכה להיות לשמה, התורה מדגישה שוב ושוב שהיא מיועדת להפיק אנשים טובים יותר וחברה בריאה יותר.
פרשת במדבר, שאנו קוראים השבת, מספרת על מִפקד בני ישראל. המפקד נערך בשלושה מעגלים: רוב בני ישראל נמנים מגיל עשרים, "כל יוצא צבא בישראל"; הלוויים נמנים מגיל חודש, כלומר: כמעט מרגע לידתם; והכוהנים נמנים בשמותיהם: אהרן, נדב ואביהוא, אלעזר ואיתמר. הדירוג הזה מלמד אותנו מסר מפתיע. באופן אינטואיטיבי אנחנו נוטים לחשוב שככל שאנו מתמסרים יותר לחיי תורה ומצוות, ככל שההלכה דומיננטית יותר בחיינו, כך אנחנו פחות אנחנו. מפרשת במדבר אנו לומדים את ההפך הגמור. היהודים מן השורה נמנים במפקד לפי המספר האישי שלהם בצבא ישראל. הלוויים, שיש להם יותר מצוות ומחויבות הלכתית עמוקה יותר, נמנים מגיל חודש, הרבה לפני שהם יכולים לתפקד באופן מועיל בצבא או במוסד אחר. והכוהנים, שהיו עסוקים כל היום במילוי מדוקדק של מצוות התורה במקדש, מממשים את האנושיות שלהם בצורה המלאה ביותר, וזוכים להיקרא בשמותיהם הפרטיים. ככל שאני יותר מסור לתורה, כך אני יותר אני.
לפעמים אנשים צעירים מספרים לי בלהט עד כמה חשוב להם לכתוב ולפרסם, כדי להביא לעולם את הקול הפנימי שלהם ואת המסר הייחודי שלהם. אני תמיד שואל אותם שאלה אחת: מהו אותו מסר ייחודי שכל כך חשוב לך להשמיע לעולם? עד כה, התגובה תמיד הייתה שתיקה. הם מאמינים באיזו תובנה כללית, מקובלת מאוד ומעורפלת מאוד, שלפיה בתוך כל אדם יצירתי יש מעיין נובע של עוצמה רוחנית קורנת, ורק הלחץ החברתי הבורגני מייבש אותו. פעמים רבות ההפך הוא הנכון: בפנים יש אדמת בור, שצריכה טיוב, השקיה וזריעה מבחוץ, לפני שתוכל לפרוח. לפני שאדם כותב, הוא צריך לקרוא; לפני שיזעק, הוא צריך להקשיב. "קול קרא והלכתי", כתבה חנה סנש. בחג מתן תורה אנו חוגגים את מלך מלכי הקולות, את הקול הגדול שהתחילו אבותינו לשמוע ביום זה. הקול ההוא הרעיד את העולם, והוא עדיין מרעיד כל לב; כל לב שמוכן לשמוע.
