כל שנה לפני שבועות מגיע הטלפון שמבקש ממני לעלות לשידור ולדבר על רות ונעמי. את יודעת, יחסי חמות וכלה וכל זה, קריצה קריצה, גיחוך נבוך. בדרך כלל אני מסרבת בנימוס, אבל השנה עליתי, וכשהם היו בטוחים שאנחנו מגיעים לאתנחתא הקומית של השידור העייף שלהם, נתתי להם הרצאה מעומק הלב. על הקשר הנדיר והמיוחד של רות ונעמי, על סיסטרהוד, ועל חמותי רוני שברוך ה' זכיתי בה ממש ונראה לי שכל כלותיה יסכימו איתי שאין עליה בעולם.
למה בעצם שאני לא אחבר כמה בדיחות ואכניס בלוק שלם להופעה על חמות מהגיהינום? אני בטוחה שכולם יצחקו, גם מי שזה לא אצלה ככה. כי גדלנו לתוך זה. אני תמיד כותבת, שלפחות 50 אחוז מהקשיים בשנה הראשונה של נישואין או של בניית קשר זוגי, נובעים מהתרסקות החלום. החלום על בקרים נינוחים, פיקניקים וזרועות שלובות. סלפי מאוהב עם שתי כוסות יין, שאת כל זה מאיפה המצאנו? מסרטים, מספרים, מסדרות. שברון הלב הוא שאנחנו לא כמו שזה אמור להיראות, שזה לא כמו שזה אמור להיות.
אותו דבר בעניין מערכות יחסים בתוך המשפחה. כל הבדיחות הללו, שנערמו זו על גבי זו שנים על שנים, מסריחות כמו תפוחי אדמה רקובים. כל המחשבה הזו, שחמות וכלה הן שונאות, הן תחרותיות. שמערכת יחסים כזו היא של ביקורת, פנים חמוצות. ניסיון נואש לריצוי. גם הכלה וגם החמות נכנסות לקשר ביניהן עם הגיבנת הזו ברקע.
כמו שניתן את הפרשנות "בחרנו לא נכון" בבוקר שישי הראשון שגילינו שבמקום לצאת איתך לארוחת בוקר במחיר מופקע, הוא מעדיף לצאת לריצה או לסדר משהו בבית, כך יכולה להינתן פרשנות לכל מילה שאמו של בן הזוג תגיד. אבל האוזניים שלך והפרשנות שתיתני לדברים הן שיכריעו. וכך, עם היוולד התינוק הראשון, כשסבתא שלו תשאל "לא קר לו?" ייפתחו שתי אפשרויות: האם תשמעי "את אמא לא טובה" – ואז יופעלו אצלך כל מנגנוני ההגנה־התקפה, מה שילחץ לך על כל הסט של האמא הטרייה ההורמונלית חסרת הביטחון, או שתחייכי ותשמחי שהנה עוד אישה דואגת לתינוק שלך ואוהבת אותו כמו שאת אוהבת אותו.
והשאלה היותר עמוקה שלי היא, למה כדי ללמוד על החיים אנחנו קוראים בספרים, וצופים בסרטים ובסדרות ונותנים לאחרים ללמד אותנו במקום להסתכל על הבית שלנו, על ההורים שלנו. התשובה אגב קלה מאוד, כי בתקופת גיל ההתבגרות, שבה האויבים הגדולים ביותר של האנושות הם חצ'קון שאי אפשר להסתיר וההורים שלכם – אנחנו רוצים לעשות רק ההפך ממה שיש בבית. ומסתכלים רק על בתים של אחרים. אגב, בסוף כולם חוזרים בתשובה על הגישה הזו, אבל עשרות שנים מאוחר מדי. לא תמיד יש ממי לבקש סליחה על שנים על עלבונות שמוטחים בהורים שלנו, השוואות ל"למה אתם לא יכולים להיות כמו ההורים של…", "אמא של ההיא תמיד מרשה", "אבא של ההוא תמיד זורם".
ואני לא אומרת את זה כטענה רק כלפיי הילדים שלי (גם! שיהיה ברור לכם חמודים!), אני שואלת את זה גם את עצמי. ואת חבריי וחברותיי בכל המגזרים ומכל הגילים. מעדיפים לקחת איזה "זוג מנצח" שנותן להם השראה, ומרגישים רע למה אנחנו לא כמוהם. אבל מה שחשוב לזכור, שגם הילדים שלהם בעצמם מורדים בהם ומגדירים את עצמם דרך אחרים.
השבוע ישבתי עם דותן לוי, חבר מהכפר ואיש חינוך ותיק. והוא דיבר בין השאר על תפקיד הגורם השלישי במשולש הילד, ההורים שלו והמורה/רב/מדריך. ועל התפקיד החשוב שלהם בהחזרת הכבוד וההערכה של ההורים בעיני הילד. זה הזכיר לי את השיעורים של הרבנית מיכל פרץ, שהייתה שולחת נשים "לכי לשאול את אמא". כי התשובה העמוקה, הערכים האמיתיים שמהם צמחת, הם שם. רק כל כך הרבה התנגדות זרמה ובלבלה שם. הערכתי מאוד את הרבנית על אותה הכוונה. כמה בעיניי זה חזק ועניו להחזיר את הילדים לשאול את ההורים, במקום לחפש את התשובות בחוץ. ואז דותן הזכיר לי את הפסוק מספר מלאכי, שכל זקנה כמוני לא יכולה לקרוא אותו בלי לשיר אותו: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".
תפילתי בשבועות היא שנדע להשיב את הלב שלנו למקום הנכון, למשפחה. שנדע שקשר טוב, המשכיות של ערכים בין הורים וילדיהם, הוא מציל חיים ומכוון את הדרך. ושקשר טוב בין כלה לחמות יכול לשנות את העולם.
