המרדף שלי אחרי שני פסים כחולים

"בת כמה איה?" היא שאלה אותי.

"שש", עניתי.

"ואחים שלה?" היא שאלה.

"16 ו־13", עניתי.

"רווחים גדולים עשיתם", היא אמרה, "אני בעד לעשות אותם צפופים".

ולכי תסבירי לה מה, כמה ואיך, ולכי תגידי לה שאתם רוצים, ושפשוט לא הולך.

מתחת לסוודר שלי עדיין נותרו סימני הדקירה מבדיקת הדם האחרונה, אבל המילים שלה דקרו יותר.

בערב פתחתי את הפייסבוק. שם התינוקות ממשיכים להיוולד. תמונות של אצבעות קטנות שטפו לי את העיניים מכל עבר, ואחריהן מילות תודה ו"בימיו יבוא גואל". ואני? התמונה היחידה שאני יכולה להעלות כרגע היא פתק שעליו כתוב "מטופלת ב 301".

זה המספר הקבוע שלי במרפאת הפוריות. כל כמה ימים אני מגיעה למעקב זקיקים, הראשונה להתייצב. שם, במסדרון האפרורי והצונן, אנחנו יושבות בעיניים כבויות, כל הנשים שלא הצליח להן טבעי. כשנצא יגיעו ההריוניות. הן נכנסות למרפאה בסביבות שמונה־תשע כזה. לא דחוף להן על כלום, ילד כבר יש.

"עקרות משנית בלתי מוסברת", כתוב על התיק שלי שזז בין הרופא לאחיות. ובא לי לצעוק להם שלא יקראו לי ככה. שהגוף הזה הביא לעולם שלושה ילדים. שהגוף הזה עבר צירי לחץ והניק וקם בלילה, שהוא יודע את מלאכתו. אבל אני שותקת, כי למי אכפת מסמנטיקה עכשיו. כשרוצים ילד נאחזים בכל מי שיכול לתת לך תקווה. כל רופא הופך לאליל. כל זרוע של אחות זו יד מנחמת.

הן טובות אליי, האחיות. מכירות אותי עוד מהסבב הקודם של איה. מעודדות אותי אחרי כל ניסיון כושל. אחרי כל בדיקה שלילית. "בסוף זה יצליח", אומרת לי האחות בדקירה המי־יודע־כמה, "אני שמה לך את המחט הדקה, של התינוקות כדי שלא יכאב".

אם אישה בוכה על הילד הרביעי שאין לה זה לא אומר שהיא משווה את עצמה לכאב של אישה שמנסה להרות בפעם הראשונה. בן אדם שחסרה לו זוגיות לא מתנחם בבן אדם שחסרה לו זוגיות ועבודה. לכל אישה יש זכות לקוות ולחלום על הילד הבא שלה

אם תתבוננו טוב סביבכם, אבל טוב באמת, אולי תוכלו לזהות את העקרות המשניות. יש כאלה בכל יישוב, בכל שכונה. לא ידעתי כמה כאלה יש עד שהפכתי גם אני לכזאת. אתם תמצאו אותן יושבות בצידה של עזרת הנשים, חבוקות בילד או ילדה שגדלו כבר יותר מדי, בני זקונים בכפייה, ונועצות עיניים מקוות בכל יולדת טרייה שנכנסת. תוגת הנשים הממתינות. הגוף שלהן ידע פעם ללדת, ופתאום הוא עומד מלכת. הרכבת של כולן המשיכה, והן תקועות על הרציף. אפילו להתבכיין אסור להן, לעקרות המשניות. "תגידי תודה שיש לך שלושה ילדים בריאים", הם יגידו, "יש כאלה שאפילו אחד אין להן". אז את בוכה לך בבית, בשקט, עם כל זריקה וזריקה. עם כל בדיקה שלילית שנזרקת לפח בבוקר היום ה־31. הגוף שלך עמוס במינונים גבוהים של גונאל, ואין לך מושג אם מה שאת מרגישה הוא באמת או פרי הורמונך. כל חודש עובר בין תקווה לייאוש, וכל היום העיניים שלך על לוח השנה. מחשבת זמנים, ביוץ, וסת אחרונה.

בוקר אחד איה נכנסה לחדר ובידיה ריס שנפל. היא הייתה נרגשת מאוד והכריזה שהיא רוצה להביע משאלה. התבוננתי בה עוצמת את עיניה, עפעפיה התכווצו ונראו מלאי כוונה. "הלוואי שתהיה לי עוד אחות", היא לחשה והעיפה אותו בשפתיים שורקות. כמה פשוטים הדברים בעיניה, חשבתי לעצמי, וכמה מסובכים הם בעיניי.

בתוך המחסן שלי מונחות קופסאות עם בגדי תינוקות. לא מסרתי אותן. לא הייתי מסוגלת. גם לדבר את המצב קשה לי מאוד. כבר שבועות אני מתלבטת אם לכתוב. מה לא עשיתי כדי לברוח מהטקסט הזה. כתבתי על חומוס ועל מפזר חום, על תיקנים ועל קוטלי חרקים, קשקשתי על החיים שליד. הרי איזו זכות יש לי להתבכיין עם שלושה ילדים בריאים. איזו חזירות מצידי לבקש עוד ילד, כשמסביבי יש נשים שעדיין חולמות על הראשון.

אבל אני אצא בכיינית עכשיו, אין דרך להתחמק מזה. כי תשמעו משהו – אנחנו לא בתחרות על הצרות. יש מקום לכאב ולתסכול של כולם. אם אישה בוכה על הילד הרביעי שאין לה זה לא אומר שהיא משווה את עצמה לכאב של אישה שמנסה להרות בפעם הראשונה. בן אדם שחסרה לו זוגיות לא מתנחם בבן אדם שחסרה לו זוגיות ועבודה. זה פשוט לא עובד ככה. לכל אישה יש זכות לקוות ולחלום על הילד הבא שלה, גם אם הוא התשיעי או ה־13 במספר.

* * *

באמצע חודש ינואר ראיינתי את הרבנית ימימה מזרחי. לא הכרתי אותה קודם. מעט מאוד ידעתי על האישה שכל כך הרבה נשים מדברות עליה בערגה. נכנסתי לביתה והתחלנו בריאיון. תוך כדי שהיא מדברת, הרגשתי שיש איזו אנרגיה בחדר שאני לא מצליחה להתנגד לה. בכוח ניסיתי להמשיך לעטות על עצמי ארשת מקצועית. עברתי על השאלות מתוך הדף, נמנעתי מלהישיר מבט. אבל העיניים החכמות שלה קלטו שאני לא שם באמת. לפתע היא נעצרה ואמרה: "מה קרה, ילדה שלי, מי לקח לך את הכוחות?"

ואני רק הרכנתי ראש, כאילו נתפסתי על חם, ועניתי: "יש פה איזה חדר שאפשר להיכנס אליו?"

היא הובילה אותי לחדר של אחד הילדים, תוך שהיא מתנצלת על הבלגן ומתקינה את הסדין הסורר במיטה שנעקר מפינתו. "עכשיו רק אנחנו כאן", היא אמרה, "דברי אליי".

התחלתי לבכות. את כל השנתיים וחצי הארורות האלה בכיתי לה. סיפרתי שאנחנו מנסים, שלא הולך, שאין לי עוד כוחות, שכל מה שאני רוצה בחיים האלה זה עוד פעם אחת ילד. עוד פעם אחת לידה. עוד פעם אחת הנקה. עוד פעם אחת להחזיק לגרעפס.

חודש חלף. רופא הפוריות כבר זימן אותי לפתיחת תיק במחלקת ה–IVF. "לא כדאי לחכות יותר", הוא הסביר, "את לא נעשית צעירה". יומיים לפני התור עברתי על ההתכתבות האחרונה שלי עם הרבנית ימימה. "מחכה לך שמחה גדולה", היא כתבה

היא עצרה רגע, נשמה עמוקות, ואז אמרה: "אל תשאלי אותי למה, אבל בדברים האלו הברכות שלי עובדות". אחר כך הרימה ראשה לתקרת החדר, קראה בשמי ובשם אמי, וכשסיימה אמרה: "יהיה לך עוד ילד. אני רואה נשמה שצריכה לרדת".

אינני אדם רוחני במיוחד. מעולם לא נמשכתי אחרי מיסטיקנים או מקובלים למיניהם. אבל ברבנית ימימה היה משהו ארצי. מקורקע. משהו שיכולתי בקלות להתחבר אליו. יצאתי ממנה לתוך הקור הירושלמי. ברקים הכו את השמיים, רוח סוערת חדרה לי לתוך קפלי המעיל, אבל בלב היה לי חם. ברד כבד התחיל לרדת, ואני יושבת ברכב, לא זזה, מנסה להבין מה בעצם עברתי שם. נכנסתי לביתה כאישה שבורה, ויצאתי ממנו אישה אחרת. מה קרה לי בבית הזה, במקום הזה?

מה היה שם? כל מה שלא היה בי באותה תקופה. הייתה שם עוצמה. הייתה שם עזות. הייתה שם נחישות. כאילו לא ביקשה ימימה על הנס אלא על הטבע הרגיל ביותר. אולי הגיע הזמן שאפסיק להתחנן, חשבתי לעצמי. אולי אני פשוט צריכה להודיע לו על כוונותיי, להראות לו בכל דרך אפשרית שאני רוצה בילד הזה. שאני כבר לא מתלבטת כמו שהתלבטתי פעם, שאני מפנה לו מקום בבית ובלב. "א־לוהים יקר", אמרתי לו, "אתה שומע? אני לא אפסיק לנסות. עד הביצית האחרונה אני אמשיך. יהיה לי ילד. אתה שומע? יהיה לי ילד".

בערב שבת ראיתי את יוסי מתקין את הנרות. מאז שנישאנו ועד היום, אחרי כל ילד שנולד לי הוספתי נר על המגש. כעת הונחו שם חמישה. שניים לנו, שלושה לילדים. פתחתי את הארון והוצאתי ממנו נר נוסף. "הכול בסדר?" הוא שאל. "הבנתי משהו השבוע", עניתי לו, "אם אני רוצה ילד אני צריכה להתנהג כמו אחת שמוכנה לילד. אז אני עושה את הצעד, מדליקה את הנר. ואם יש נשמה של ילד שמחכה לי, היא כבר תבוא אליו".

חודש חלף. רופא הפוריות כבר זימן אותי לפתיחת תיק במחלקת ה־IVF. "לא כדאי לחכות יותר", הוא הסביר, "את לא הולכת ונעשית צעירה, חבל על כל חודש שהולך לאיבוד". יומיים לפני התור מצאתי את עצמי יושבת מול הווטסאפ ועוברת על ההתכתבות האחרונה שלי עם הרבנית ימימה. "מחכה לך שמחה גדולה", היא כתבה לי באותו ערב קריר של 20 בינואר, כשהכול נראה עצוב וקודר. ומול אותו מסך, בעיניים דומעות, ישבתי והבטתי במקלון הבדיקה.
היו עליו שני פסים כחולים.

rachelm@makorrishon.co.il