תשמעו סיפור יפה ומוזר שקרה באמת. לפני שבועיים בדיוק, ביום שישי בבוקר, שירה אשתי האהובה הלכה לקנות עוגת שמרים שוקולד, באחד מבתי הקפה הנפלאים ביותר בתל אביב. היא הגיעה לבית הקפה, השעינה את האופניים שלה על הקיר, נעמדה בתור הקטן שהיה שם, ואחרי חמש דקות בערך, כשהתור שלה הגיע, היא קנתה עוגה, וחלה, ומיד חזרה לאופניים, אבל כשהיא חזרה לאופניים שלה, היא פתאום ראתה שהם נגנבו, אוי ואבוי! ומרוב בהלה היא התחילה לצעוק, גנבו לי את האופניים, גנבו לי את האופניים, וכל האנשים בבית הקפה הסתכלו עליה, וריחמו עליה, ושירה לא ידעה מה היא אמורה לעשות עכשיו. איך היא תמצא את האופניים שלה, או את האפס שגנב אותם, ואחרי כמה דקות כאלה של הלם וחרדה, שירה התקשרה אליי ואמרה לי, גנבו לי את האופניים, גנבו לי את האופניים, ואני אמרתי לה, אני לא מאמין, אני לא מאמין, וגם אמרתי לה, תנסי לחפש, אולי זה שם בסביבה, אולי מישהו התחיל ללכת איתם והתחרט, אולי מישהו הזיז אותם או משהו כזה, תחפשי אותם, ושירה, שכבר ממש התחילה לבכות, אמרה בסדר בסדר. היא התחילה ללכת במהירות ברחובות מסביב, ולחפש את האופניים שלה, ואחרי עשר דקות בערך, היא פתאום ראתה אותם! זרוקים בתוך פח זבל! לא ממש בתוך הפח, אלא במין מתחם מגעיל כזה של פחים. אמאלה ואבאלה. מישהו לקח לה את האופניים וזרק אותם לזבל! איזה טירוף.
שירה הרימה את האופניים מתוך מבוכה גדולה, היא שמחה שהאופניים שלה חזרו אליה, אבל למה לכל הרוחות מישהו זרק אותם לפח, מה קורה פה. שירה חזרה עם האופניים לבית הקפה, כדי לשאול שם אנשים, אולי הם ראו מי הזיז לה את אותם, וכל מיני אנשים זיהו אותה ממקודם ואמרו לה, אה, איזה יופי, מצאת את האופניים, איזה יופי, ואישה אחת ניגשה אליה ואמרה לה, תקשיבי אני ראיתי מי לקח לך אותם, הוא גר ממש כאן! מול בית הקפה, הוא הגיע לכאן עם בחור, הם דיברו ביניהם ואז הוא לקח את האופניים לשם. נראה לי שזה הפריע לו שהשענת אותם על הקיר או משהו כזה.
וואי וואי וואיי שירה הייתה בהלם, היא שאלה את האישה מלא שאלות על האיש החוצפן הזה, שזרק לה את האופניים, כדי שנוכל למצוא את השם שלו, ובאמת, אחרי שעה שעתיים של עבודת בילוש מאומצת ומעוררת השראה – שאני לצערי לא יכול לחשוף כי אני לא חושף את המקורות שלי! – מצאנו את הבנאדם שזרק לשירה את האופניים! ידענו שקוראים לו יוני, ידענו איפה הוא גר, ידענו איפה הוא עובד, מצאנו אותו ואת בן הזוג שלו בפייסבוק! היה לנו הכול, חוץ מהטלפון שלו. אל תשאלו איך עשיתי את זה, אני לא אגלה לכם, אני לא חושף את המקורות שלי אמרתי לכם.
* * *
איייייי אייייייי אייייי חביירימלעך, הגענו לשלב בסיפור שבו שירה ואני מתכננים יחד עם חברינו הטובים את פעולת הנקמה המושלמת, שתשיב ליוני החוצפן הזה כגמולו. הרעיון הראשון שעלה לנו, היה לקשור לאיש הזה אופניים מול הדלת של הבית! למצוא איזה אופניים מעפנים, ולקשור אותם עם מנעול יקר למעקה שמול הדלת שלו ממש! ולשים שלט קטן על האופניים – "אם זה מפריע אפשר לזרוק לפח" חחחחחחח איזה רעיון מושלם אני לא מאמין שלא עשינו אותו.
אחר כך עלה לנו עוד רעיון. לפרסם באתר יד שתיים מלא מלא מלא מודעות עם התמונה של האופניים של שירה, להציע אותם במחיר זול ומשתלם מאוד, ולשים בעמוד המודעה את השם ואת מספר הטלפון של יוני, כדי שמלא מלא אנשים יתקשרו אליו וישלחו לו הודעות, ויבקשו ממנו עוד פרטים על האופניים, והוא ישאל איזה אופניים, והם ישלחו לו את הצילום מסך של המודעה, חחחחח, וככה הוא ילמד לא להתעסק איתנו! חחחחחחח.
אבל אחרי כמה שעות כאלה, של דיונים עסיסים ושל תאוות נקם, החלטנו ביחד, שירה ואני, שאין באמת טעם להמשיך את האלימות הזו הלאה. האיש הזה הוא איש אלים, ולהמשיך את המשחק הזה, שהוא התחיל, זה הדבר האחרון שילמד אותו להתנהל אחרת במרחב שבו אנחנו חיים. ואם לא די בכך, גם שירה וגם אני ידענו בעומק ליבנו שהנקמה הזו לא באמת תצליח לספק או לנחם אותנו. זה הקטע עם נקמה, היא אף פעם לא מרגיעה אנשים. היא אף פעם לא מנחמת אותם. אם כבר, להפך.
כששלחתי את המייל, הייתי בטוח שיקח ליוני מלא זמן לענות לי, בטח הוא בהלם שהצלחנו לתפוס אותו ככה. אבל האמת היא שעשר שניות אחרי ששלחתי את המייל, קיבלתי שיחה ממספר לא מזוהה
בקיצור, אחרי כמה ימים כאלה של התלבטויות, החלטתי, בברכתה של שירה, לשלוח ליוני מייל. שלום יוני, קוראים לי יאיר אגמון, אני במאי קולנוע וסופר, אני מקווה שזה בסדר שאני כותב לך. הייתי שמח לשוחח איתך באיזה עניין חשוב לליבי, אשמח להתקשר אליך כשיש לך רגע, תודה. ככה כתבתי לו. ואחרי כמה שעות יוני ענה לי, שלום יאיר, תודה על המייל. באיזה נושא תרצה לדבר. ואני התלבטתי מה לעשות, כי פחדתי שאם אני אסביר לו על מה אני רוצה לדבר, הוא לא יחזור אליי, אבל בכל זאת, כתבתי לו את האמת.
אהלן יוני יקר תודה על תשובתך. אני כותב לך בכנות מתוך הערכה וכבוד. ביום שישי האחרון אשתי, שירה, קנתה עוגה בבית קפה בתל אביב. היא עמדה בתור במשך כמה דקות, וכשהיא חזרה היא גילתה שאופניים שלה נגנבו. היא בכתה והביכה את עצמה מול יושבי בית הקפה, ורק אחרי שלושים דקות בערך היא מצאה את האופניים במתחם פחי זבל לא רחוק משם. משיחות שהיא עשתה עם כמה אנשים שישבו בקפה וראו אותך, הבנו שאתה זרקת את האופניים שלה לפח, ורציתי בפשטות לשוחח איתך על הסיפור הזה, שגרם לאשתי עוגמת נפש גדולה. אני מאמין ויודע מכמה חברי פייסבוק משותפים שאתה איש טוב והגון, ולכן רציתי לשוחח איתך על המקרה העגום הזה, בלי כעס ובלי תחושות רעות, תודה וערב נעים. יאיר.
* * *
כששלחתי את המייל הזה, הייתי בטוח שייקח ליוני מלא זמן לענות לי, בטח הוא בהלם שהצלחנו לתפוס אותו ככה. אבל האמת היא שעשר שניות אחרי ששלחתי את המייל, קיבלתי שיחה ממספר לא מזוהה. וואי וואי וואי. אני מניח כאן לפניכם את השיחה, מילה במילה. אני חושב שזאת שיחה מרגשת.
– שלום יאיר זה יוני.
– מה קורה.
– בסדר. זה זמן טוב או…
– אה… כן אני עם הילדים פה, אבל אפשר בינתיים.
– טוב… אה… פשוט האופניים שם חסמו, ואני הזזתי אותם הצידה. לא כל כך הבנתי למה היא החנתה אותם ככה.
– תשמע, אני אתחיל בזה שהם לא חסמו. ואני אמשיך בזה שגם אם הם חסמו, זה לא כל כך הגיוני בעיני לקחת אופניים של מישהו ולזרוק אותם לפח.
– אני הזזתי אותם הצידה, כי הם חסמו לנו את הדלת.
– יוני, אני יודע בוודאות שהם לא חסמו את הדלת, אבל זה לא העניין. אתה יודע מה, בוא נניח שהם חסמו לך ממש את מפתן הדלת. זה לא שלך הרכוש הזה. ואני לא מבין בשם איזה ערך, האופניים האלה היו צריכים להגיע לפח שמעבר לפינה. מישהו היה יכול לגנוב אותם. הרי באותה מידה היית יכול לשאול של מי האופניים והיא הייתה מזיזה אותם.
– תשמע, אני מבין שזה לא היה מרוע או משהו, אבל אני פשוט לא אוהב שמחנים לי את האופניים על הדלת וחוסמים…
– אתה יודע, זה מדהים אותי שאתה מצדיק את המעשה הזה. מה, זה מה שרצית. רצית שיגנבו לה את האופניים. רצית שהם יינזקו.
– לא. רציתי שהיא לא תחנה את האופניים שם.
– אז אני חושב שהדרך שבה עשית את זה, היא דרך של בנאדם אלים. עשית מעשה אלים מאוד. וההבדל בין מה שאשתי עשתה למה שאתה עשית, זה שהיא לא ניסתה לפגוע בך, ואתה ניסית לפגוע בה.
– אני לא ניסיתי לפגוע בה, אני ניסיתי בהחלט להזיז את האופניים.
– אתה ניסית להעניש. הרי באותה מידה יכולת להזיז את זה עשרה סנטימטר ולהיכנס. אתה ניסית להעניש אותה. ואתה לא האיש שאמור להעניש את אשתי. אין ביניכם מערכת יחסים של שוטר ופורעת חוק. ואני חושב בכנות שאם יש בסיפור הזה מישהו שפורע חוק – זה לא אשתי.
(שתיקה)
– השאלה היא מה אתה רוצה.
– רציתי להבין אותך, ואני חייב להגיד שאני בהלם. ורציתי לבקש ממך שתפסיק להיות בן אדם שפוגע באנשים אחרים בצורה שכזאת. הרי שנינו יודעים שיש כל כך מעט חסד בעולם הזה שאנחנו חיים בו. והמעט שאנחנו יכולים לעשות זה להיות קצת פחות אלימים. ללכת בדרכי חסד.
(שתיקה)
– אני חושב שאתה צודק. שכנעת אותי.
(שתיקה)
– אני אומר לך בכנות, אנחנו התלבטנו כמה חבר'ה מה לעשות – "איך לנקום". ועלו רעיונות משעשעים יותר ומשעשעים פחות. ובסוף אמרתי בוא נלך עם האינסטינקט שלי. לא נטריל אותך, אלא פשוט נתקשר אליך, ונדבר איתך. שתדע שבצד השני של העולם יש בני אדם. ושתדע שהמעשה שלך היה מעשה אלים, גם כלפי אשתי, וגם כלפי המרחב הישראלי שהוא באמת מרחב מבאס מאוד. וזהו, רציתי שתדע את זה.
– אני חושב שאתה צודק. ושאתה מאוד משפיע עלי.
(שתיקה)
– אני מודה לך שאתה אומר את זה.
– אוקיי.
– ואני מאחל לך רק טוב ושמחה ונחת ושלווה.
– גם לך.
– תודה אחי.
– יאללה ביי.
* * *
שכוייח זה הסיפור.
