באמצע ינואר 2009 היה צה"ל כפסע ממיטוט השלטון של חמאס ברצועת עזה. מבצע עופרת יצוקה היה אז בעיצומו. רצועת עזה, בסך הכול 45 ק"מ רוחב וחמישה קילומטרים "עומק" בממוצע, בותרה לשלושה חלקים. בגזרה המרכזית התנהלה אוגדה 162 כמעט באין מפריע. חטיבה 401 של השריון וגבעתי היו במרחק ארבעה קילומטרים בלבד מלב העיר עזה. הצנחנים – רק מעט צפונה מהן. הדרך עד לחוף הייתה פתוחה. ואז, ניתנה לצה"ל פקודה חד־צדדית להפסקת אש ולנסיגה.
"שנתיים בלבד אחרי ההשתלטות שלו על רצועת עזה, חמאס עדיין היה בגדר עכבר", משחזר גורם ביטחוני בכיר שהיה מעורב אז עמוק בלחימה. "יכולנו להוריד את חמאס במחיר לא כבד, אבל גבי אשכנזי (הרמטכ"ל באותם ימים) לא רצה, ויואב גלנט (מפקד אוגדת עזה) העמיד פנים שהוא לא רוצה, כי גבי לא רצה. הדרג המדיני לא ניסה להתווכח עם הצבא. ההמלצה לא לכבוש את כל עזה התאימה לו".
אולי בגלל הקונספציה שלפיה חמאס מכור לדולרים, ישראל לא ראתה איך הארגון מבשל הישג אסטרטגי: קבלת בעלות על המאבק מול ישראל בחברה הפלסטינית
כך נראו אז הדברים מעיניהם של אנשי הצבא. את זווית הראייה שלהם השלימה שרת החוץ בתקופת עופרת יצוקה, ציפי לבני, שטענה כי שר הביטחון אהוד ברק הוא שחתר להפסקת המבצע באופן חד־צדדי, ובתיאום עם המצרים, מאחורי הגב שלה ושל ראש הממשלה אהוד אולמרט.
כך או כך, המדיניות הלא ברורה של ישראל כלפי חמאס מ־2009 הפכה עם השנים לאסטרטגיה ישראלית, גם אם לא רשמית: חיזוק הארגון על חשבון הרשות הפלסטינית ברצועה. יסוד האסטרטגיה הזאת היה שכל עוד הפלסטינים יישארו מפוצלים בין עזה ובין יהודה ושומרון – כך ייטב לישראל. הנושא הפלסטיני יידחק לשולי סדר היום האזורי, כפי שאכן קרה ב"בהסכמי אברהם" עם שורה של מדינות ערביות.
האם ה"ברית" של ישראל עם חמאס וההתמכרות לשקט היו מוגזמים? רבים במערכת הביטחון לא אהבו זאת. חילוקי דעות עם נתניהו בשאלת היחס לחמאס היו הסיבה העיקרית להתפטרות אביגדור ליברמן מתפקיד שר הביטחון. ובכל זאת, השקט המשקר מול עזה יכול היה להימשך, במקביל להגעת הדולרים מקטאר לרצועה, אלמלא רצף טעויות ש"אילצו" כמעט את חמאס לנצל הזדמנות פז מול ישראל.
ובכן, אחרי ארבע מערכות בחירות עתירות משטמה, החברה הישראלית מפוצלת כיום כמעט כמו הפלסטינית. המשבר המתמשך פוגע בתפקוד השוטף ובהרתעה שלנו.
בעזה, ולא רק בה, מריחים חולשה ישראלית. בחודש האחרון נעשו אינספור טעויות של השר לביטחון הפנים והנהגת המשטרה הלא בשלה, כמו ההתעקשות על מגנומטר בשער שכם בחודש רמדאן, ולאחר מכן התקפלות מכך; ההתעקשות על ריקוד הדגלים, ושינוי המסלול ברגע האחרון; אירועי שייח' ג'ראח למיניהם, ואי־הזיהוי של כוונות חמאס בידי צה"ל, אף שראש הזרוע הצבאית מוחמד דף הצהיר במפורש כי עזה תתקוף בגלל אירועי ירושלים. כל מה שצריך היה לעשות הוא לקחת את דברי דף כפשוטם. זה לא קרה.
אולי בגלל הקונספציה שלפיה חמאס מכור לדולרים, ישראל לא ראתה איך הארגון מבשל הישג אסטרטגי: קבלת בעלות על המאבק מול ישראל בחברה הפלסטינית, והפיכת "עניין ירושלים" לעימות של כל העולם המוסלמי מול ישראל. מי שנחרד רק מההתפרעויות של ערביי ישראל מפספס את התמונה הרחבה – בכל העולם המוסלמי נתפס השבוע ירי הרקטות על ישראל כ"הגנה על אל־אקצא", ואפילו איחוד האמירויות אירחה ועידה פאן־ערבית וירטואלית בנושא.
על רקע ההישג התודעתי הכביר של חמאס, יש להניח כי מי שבחר את שם המבצע "שומר החומות" לא חשב על המשמעויות. ולא, שמות מבצעים לא נבחרים באמצעות מחשב, אלא בידי מפקדים – קופירייטרים בשר ודם.
מכאן לאן?
חמאס הצליח לשטות בצה"ל ובדרג המדיני לכל אורך התקופה האחרונה. לכן, ולהבדיל ממלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן, מהלך הפתיחה לא היה שלנו. למהלך זה יש משמעות טקטית גדולה, וכזה היה מטח הטילים הכבד ביום שני לירושלים. הוא גרם להלם, לא פחות.
בצד הישראלי, הממשלה המסוכסכת והמתפקדת בקושי, נתפסה לא מוכנה. את המחסור במדינאים מילאו טקטיקנים, ובראשם ארבע מהדמויות העיקריות במלחמת 2021 עד כה – הרמטכ"ל אביב כוכבי, מפקד פיקוד הדרום אלוף אליעזר טולדנו, מפקד אוגדת עזה תא"ל נמרוד אלוני וראש השב"כ נדב ארגמן, שבכלל היה אמור לסיים את תפקידו החודש, אבל לא הוקמה ממשלה שתמנה לו יורש.
אגב, אביב כוכבי היה מפקד אוגדת עזה האחרון, והוא שנעל את השער בעת ההתנתקות ב־2005. עוד קודם לכן – למי ששכח, הרקטות החלו לפני ההתנתקות – יזם מפקד האוגדה כוכבי תפיסה של "חופת אש", שעיקרה התמודדות עם הרקטות דרך סגירת מעגלי אש מרחוק, בעיקר באמצעות חיל האוויר. כרמטכ"ל הוא דבק בתפיסת "האש מנגד" אפילו יותר מאשר בתפקידיו הקודמים, למרות הישגיה המוגבלים.
כך או כך, על רקע ההפתעה הטקטית, שבמסגרתה התחיל חמאס במדרגה הכי גבוהה שאפשר, כל שלושת ימי הלחימה הראשונים היו בסימן הצלחה עזתית, על גבול האופוריה: המהומות בערים המעורבות, התמיכה הפאן־מוסלמית, סגירת נתב"ג (בפעם הראשונה בהיסטוריה בשל איום צבאי), והתמונה המהממת מבחינתו של צובר הדלק הבוער בתחנת הכוח באשקלון – כל אלה היו אפילו מעבר לציפיות בעזה. במקביל, חמאס ניסה לאתגר את מערכות כיפת ברזל באמצעות מטחים של מאה טילים ויותר, אבל הישגי המערכת נותרו כ־85 אחוזי יירוט, כמו במטחים "רגילים" (הרבה בזכות שיפורים שהוכנסו בכיפת ברזל בשנים האחרונות).
היו גם כמה הישגים טקטיים לישראל, כמו חיסול חוליות מחבלים בתוך מנהרות, וחיסול מפקדים בדרג בינוני־גבוה; כמו המודיעין שהביא לפגיעה ב"מטכ"ל חמאס" ביום רביעי.
מה הלאה? יש לצפות (ולקוות) כי מכאן יתהפכו היוצרות. השיא של חמאס, כנראה, מאחוריו. היתרון הטכנולוגי האדיר של ישראל על פני ארגון הטרור חייב לתת את אותותיו.
לקראת סוף השבוע החל צה"ל לאסוף את כוחותיו, כולל חטיבות חי"ר, הנדסה קרבית וארטילריה, מול רצועת עזה. לכאורה, צה"ל והדרג המדיני הבהירו מראש שלא תבוצע פעולה קרקעית בעזה, אבל אולי זה דווקא כן יקרה. אם כן, הפעם לא יכניס צה"ל לרצועה נגמ"שים לא ממוגנים, אלא רק רכב משוריין וממוגן במערכות נגד נ"ט "מעיל רוח". ומכיוון שהמלחמה התחילה היישר במדרגות הגבוהות ביותר, היא לא תכלול הפעם עשרות ימי דשדוש. הכתישה הישראלית תגיע למסה גדולה בתוך ימים או שבועות ספורים. החיסולים של בכירים יהיו מרכיב מרכזי בתקיפות הישראליות.
חמאס צפוי לגלות שהצליח מאוד בהתחלה, אבל גם נחל מפלה קשה. האם הפעם תפעל ישראל למיטוט שלטונו? ספק גדול. רוב הסיכויים הם שהמצרים שוב יביאו להסדרה, אולי אפילו מהירה, אחרי שחמאס יחטוף מנה מספקת לשם "חיזוק ההרתעה", כפי שהדבר נתפס בעיניים ישראליות – וזו מטרת המלחמה שהוגדרה עד כה. עם זאת, במלחמה כמו במלחמה, אין לדעת בוודאות לאן יתגלגלו הדברים, בעיקר כאשר מרחפת סכנה של פתיחת חזיתות נוספות מול חיזבאללה בצפון ואולי אפילו מול איראן. הרבה תלוי בעוצמה (או בחולשה) שישראל תשדר.
