אל תקראו לה מלחמת דת. היא לא. זה כינוי שנועד לטשטש את האמת, ניסיון של חול לשלוח אצבע מאשימה אל הקודש – לא־לוהים או לבעלי אמונה באשר הם; סיפור כיסוי שהוליד את הקלישאה המחוצפת "קיצונים משני הצדדים". לו הייתה זאת מלחמת דת, רבנים ואימאמים היו יכולים לשבת לסולחה גדושת קפה שחור חזק, לשחוט כבש בשחיטה כשרה־חלאל, ושלום על ישראל. העובדה שניסיונות כאלה לא הצליחו להפוך את תמונת המזרח התיכון על פיה מלמדת שהפתרון לא נמצא שם. וגם הבעיה לא. על הדברים החשובים באמת המאמינים מסכימים: אללהו אכבר והר הבית קדוש. חלקים בקוראן מחזקים את טענת היהודים על ארץ ישראל, וגם מכה זכורה לטוב. שאיפה להרגעת הרוחות הייתה מאפשרת חלוקה והדדיות על ההר, ויחסי שכנות טובה בכל הארץ. זה לא המצב.
המכנה המשותף בין היהדות לאסלאם גדול פי כמה מזה שבין היהדות לנצרות, ובכל זאת זירת השילוש הקדוש התקרבה עם השנים למבשרי המונותאיזם. לא מתוך הסכמה דתית, אלא בעקבות כישלון מדיני ופוליטי. מרגע שכשלו מסעות הצלב והשאיפה לכפות את האמונה בישו על הכופרים עברה מהעולם, גם הרגיעה התאפשרה. ליהודים מצידם לא היו מעולם שאיפות מיסיונריות להשליט את דתם. דלתם הייתה ועודנה פתוחה לשכנות טובה. כל מה שצריך כדי להרגיע את הרוחות הוא שהצד המתאכזר יפסיק מפועלו הרצחני, לא יותר.
זו גם לא מלחמת טריטוריה. שם אללה נישא לשווא ברחובות הבוערים, לצד קריאות מלאות תשוקה לרצח יהודים ולחיסול מדינת ישראל. קוראים לזה אנטישמיות. כן, גם כשאת הבלורית הבלונדינית המפוארת מחליפה כאפייה, ואת הצליל הגרמני או הצרפתי מחליף מבטא ערבי כבד. לכן משטרים ערביים חילוניים מצטרפים לחגיגה. זה הרקע לסיקור המוטה נגד ישראל ביבשות המערביות שטרם מיגרו את שנאת היהודים הזורמת בדמן.
ממשלות ישראל, ובעיקר אלה שבראשות בנימין נתניהו, דייקו כשהבהירו שקיומה של המדינה עושה את כל ההבדל בין השואה, פרעות תרפ"ט ושאר אינקוויזיציות ופוגרומים למיניהם – ובין מלחמת הקיום הישראלית בת 73 השנים. כגודל צדקת הטענה, כך גודל האכזבה ממנה. מצפון ועד דרום דרך לב הארץ, יהודים שומרי חוק נדרשים להגן על עצמם כאילו המנדט הבריטי הדוגל בניטרליות מעלימת עין עדיין כאן. יהודי שהגן על חייו ועל חיי משפחתו נעצר, הפורעים נגדו לא. חנויות, מלונות ועסקים נבזזים באין מפריע, מכוניות נשרפות בעשרות, בתי כנסת עולים באש, לינצ'ים וניסיונות דריסה מתרחשים בכל הערים המעורבות – אבל מג"ב מגויס באיחור אלגנטי של יממה שלמה, משאיר לנערי גבעות להביא שמץ נחמה למשפחות מבועתות במדינת ישראל הריבונית.
ממשלת ישראל דיברה בגאון על מבצע "שומר החומות" ועל הכרעת חמאס, והתעלמה מהרחובות הבוערים באדיבות ערביי ישראל. סדר האירועים צפוי מראש: כמו בקטטת רחוב של ציפלון שמתגרה בשכנו הבנוי היטב, הראשון יספוג בסופו של דבר את המכה הניצחת. זה לא יקרה מיד; לא נעים לגברתן להחזיר מכות למתגרה הכחוש כשהשכנים מסביב קוראים "לא כוחות". אז הוא סופג, ובולע רוק, ומזהיר שזה ייגמר לא טוב, ושותק. רק כשהציפלון פוצע בו הוא יוצא עליו בכל הכוח, וולא צריך יותר מאגרוף כדי לשתק את יריבו לחלוטין. ככה זה ברחוב הישראלי, וגם בחזית העזתית. נותנים למצב להסלים תוך קשירת ידי השוטרים והצבא. מעלימים עין מירי קבוע לשדרות, מאלימות כלפי יהודים ברמלה־לוד. נקודת המפנה מגיעה רק כשדם יהודי נשפך ברחובות. או אז ניתנת התגובה, שצריכה הייתה להגיע כבר עם הרמז הראשון למהומות.
כפי שקרה באירועים דומים בעבר, יותר ערבים ייהרגו מאשר יהודים. ועדת אור 2021 תחקור את השוטרים ותמצא אותם אשמים. רוחה תרחף היטב על פרעות 2035, כשחמאס ישוב לגייס את הרחוב הערבי, והשכנים הערבים האדיבים מוועד הבית שוב ישלחו מתפרעים לבתי היהודים. ה"צעירים" שלהם ישרפו מכוניות וינסו לדרוס את הלקוחות מהמכולת שרק לפני רגע עזרו להם לסחוב סלים.
שמים רגל
פחות מ־24 שעות נדרשו לראשי "גוש השינוי" כדי לעבור מתמיכה בתקיפות בעזה למתקפה על רפיסות הממשלה, ואז לשוב ולתמוך בצה"ל ובצעדי הממשלה, ולהבהירה שזה לא ישנה את מגמתם הפוליטית. זה גם הזמן שנדרש להם כדי להכיר בפרעות בפנים הארץ, כמובן בלי להסיק מסקנות פוליטיות. הם לא מתכוונים להניח למשהו קטן כמו מיני־אינתיפאדה לשבש את דרכם לבלפור. בתוך שבוע יכולה להגיע רגיעה, ולישראלים הרי יש זיכרון סלחן. כמו בכל מסע מימון המונים, גם כאן – כשאתה הולך על הכול או לא כלום, אתה משקיע מההון האישי שלך. המהומות הרצחניות בערי ישראל יגויסו לדברור "שינוי" ו"אחדות" הרבה לפני שיביאו להתנערות מתומכי הטרור.
גאוותני השינוי ישובו ויאשימו את חבריהם־משכבר בגזענות נגד ערבים ושמאלנים. "אנחנו משרתים יחד בצבא אבל לא יכולים לשבת יחד בממשלה?", ישובו וישאלו בתמיהה. ובכן, חברים, חדל קשקשת. כן, אנחנו יכולים להילחם שכם אל שכם נגד אויב משותף; לא, אנחנו לא יכולים לשבת בצוותא סביב שולחן מקבלי ההחלטות. ממשלה אינה שיעור חברה ולא פעולה בתנועת נוער. תפקידה לקדם מהלכים שהיא תומכת בהם, ולסכל מהלכים מסוכנים. בימין ובשמאל יש אנשים נהדרים, שבפיהם תשובה מגובשת לשאלה מה טוב למדינה. יש להם חזון שהם מאמינים בו. הבעיה היא שיש להם תפיסות סותרות, שלא יכולות להתקיים זו לצד זו בלי לפגוע בעתיד המדינה. אפשר לרענן סטטוס־קוו, אפשר להרחיב אותו, אבל אי אפשר לממש מדיניות כשרגל אחת הולכת ימינה והשנייה שמאלה.
למחנה הלאומי יש כל הסיבות לדאגה. ניסיון העבר מלמד שחיבורים כאלה מסתכמים תמיד בכניעה ערכית מוחלטת של הרגל החזקה לרגל שמאל, גם כשזו צולעת. החבורה הפטריוטית חוברת לתומכי BDS, למחזקי האג ולקוראים להילחם ב"כיבוש". תקראו לזה שינוי או אחדות או מהפך – זו ממשלת שמאל. לא משנה אם אתה חתום על קריאת הבוז ל"זועביז", או שאתה מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר.
