זה היה אמור להיות טור שמח, באמת. לפני שהמון ערבי ברברי החליט לשחזר את קישינב ברמלה־לוד, עוד הייתה תחושה שהאירועים יכולים להישאר במתחם הר הבית. בגלל ההתקפלות המפוארת שלנו שם החלטתי ביום שני להצטרף לריקודגלים בירושלים. מיד אחרי הרדיו, וכשאני אומר מיד אני מתכוון אחרי המבורגר אחד, יצאתי לכיוון ירושלים. אני מהמקדימים, גם כי אני אשכנזי וגם כי אין עיר שהנהיגה והחניה בה מפחידות אותי יותר מאשר ירושלים. כיוונתי את וייז לאתר השלישי הכי קדוש ליהודים, חניון קרתא, והוא שם את פעמיי לבירתנו הקדושה.
כשהגעתי עשיתי מה שכל תייר מהמרכז עושה בירושלים והקפצתי חבר ירושלמי ותיק שיסייע לי בניווט. היה חם בירושלים, ממש. האוויר עמד. התלוננתי בפני החבר הירושלמי שהוא הבטיח לי אוויר הרים צלול כיין וקיבלתי אוויר זיעה עומד כתה. התחלנו לצעוד לכיוון בית הכנסת הגדול, מקום ההתכנסות לקראת הצעדה. חתכנו דרך גן העצמאות, שזוגות ירושלמים ישבו בו לצהריים וחבורות של נערים יהודים צעירים השחיזו דגלים ושרירי תאומים לקראת קרב הריקודים הגדול. המשכנו לצעוד אל עבר צלילי הקלרינט שבקעו מתוך רמקולים ענקיים והגענו בסופו של דבר לרחבת בית הכנסת.
קרנבל ברבנות
כשהגענו עוד היה רגוע. להקה מגניבה נתנה הופעה כיפית על משאית, ועשרות נערים חילקו דגלים. קבוצות של נערים, כולם עם חולצות המעידות על המכינה או הישיבה שלהם, הצפו את הכביש. האווירה הייתה מטורפת, בצדדים עמדו מבוגרים וסתם שמנמנים כמוני שהסלוגן שלהם תמיד היה "תרקוד כאילו כולם רואים אותך, כלומר אל תרקוד". הרגשתי קצת כמו בקרנבל בריו, עם המשאיות והתלבושות המוגזמות, אבל במקום פאייטים ונוצות היו חולצות לבנות ובמקום סמבה שירי ירושלים שלא הכרתי. כן, מתברר ש"שישו את ירושלים גילו בה" הוא לא שיא התפתחות הז'אנר. שאלתי את החבר הירושלמי שלי אם הוא מכיר את השירים, והוא ענה לי בלי להתבייש: "אתה רציני? זה הכול להיטים, אני רץ עם השירים האלה".
מדי פעם מישהו ביקש ממני סלפי. בכיף. מדי פעם בא אליי איזה ילד שעוד לא החזיק יד לבת וצעק עליי "זמרי יא טמבל איך בחרת בו". גם בכיף. שעה וחצי לתוך האירוע, כשהאקסטזה בשיאה והלהקה מנגנת גרסה מוזרה לירושלים של זהב שמשלבת לחן באסקי, מחיאות כפיים ושריקה, אמרתי לעצמי שהציונות הדתית לא מתה, ויותר מכך: היא גם רוקדת מדהים. אולי זה בגלל הניסיון בבתי הכנסת, או ההפרדה בין בנים ובנות שמאפשרת מיקוד בריקוד ופחות בפלרטוט. וואו, איך היא רוקדת. כל אחד שם רקד כאילו הוא בחתונה של החבר הכי טוב שלו. וכל הרקדנים היו בכושר כזה שאני מוכן להישבע שהם מתגייסים לסיירות רק כדי לנוח קצת.
ואז קרה אסון: ברגע של חוסר תשומת לב נקלעתי למעגל. אחד החוגגים זיהה אותי ומשך אותי פנימה. בהתחלה חשבתי להתנגד אבל הוא לא התכוון לוותר. המראות היו קשים: בחור שמנמן בגיל העמידה שגורמת לכאב גב מנסה לאלתר צעדי ריקוד כשמסביבו חמישים נערים בטירוף. חיפשתי מוצא, אבל החבר הירושלמי שלי נטש אותי לנפשי.
ואז קרה נס. רגע לפני העילפון הלהקה סיימה את השיר והזמר הזמין מישהו לנאום. חששתי שמא הם רוקדים גם נאומים, אבל התברר שלא. דידיתי בחזרה למדרכה במצב קשה. אחרי עשרים דקות של הסדרת נשימה הגיעו ידיעות שהמשטרה החליטה לאסור על המצעד לעבור בשער שכם, ומישהו הודיע לקהל מהבמה שהמארגנים עדיין בהידברות עם המשטרה ואסור להאמין לתקשורת. התקשורת כמובן צדקה: ביום ירושלים לא התירו ליהודים לעבור בעיר הבירה שלהם. מאז הצטרפו לרשימה עוד כמה ערים שאסור ליהודים לעבור בהן.
אזעקת מבצעים
התחלנו לצעוד לעבר ממילא. בדרך עברנו דרך כיכר פריז המפורסמת מהפגנות בלפור, ותהיתי על ההבדל בין שני המחנות הפוליטיים: לאחד טקס קבוע של שנאה, לאחד טקס שנתי של ריקודים. ומי ממותג טוב יותר תקשורתית? לא הרוקדים.
בקניון ממילא הודעתי לחברי הירושלמי שהגיע הזמן לאכול משהו כדי לאגור כוח לעוד עמידה בצד ליד אנשים שרוקדים. הייתה שם אווירה שמחה במיוחד. חמישה חרדים עם דגלי ישראל עברו מולנו, והצטלמתי איתם בהתרגשות. המוזיקה החרישה אוזניים, ופתאום ראיתי מוכר שיוצא מחנות קסטרו ומתחיל לצרוח על העוברים והשבים. כשהתקרבתי אליו הבנתי שהוא לא ממש צועק על מבצעים, אלא מודיע לכולם שיש אזעקת צבע אדום.
בהתחלה אנשים כלומר אני לא קלטו. בכל זאת, ירי על ירושלים הוא אירוע נדיר. אבל אז אנשים כלומר אני התעשתו על עצמם והלכו למרחב מוגן, בין מדף שמלות הקיץ האופנתיות לשולחן הג'ינסים היקרים. מתישהו המוכרת של קסטרו ביקשה מאיתנו לשים מסכה. כאילו היא רצתה להזכיר שעם כל הכבוד לטילים, יש נגיף להיזהר ממנו. לידנו עמדו שתי תיירות מניו־יורק, נערות צעירות שהגיעו במיוחד לרגל יום ירושלים. הן שאלו מה קורה והסברנו בנונשלנט שיורים טילים. הן לקחו את זה רגוע ורק שאלו מתי זה נגמר. מתי שחמאס יחליט, אמרתי להן. ההומור שלי, מתברר, לא עובד גם באנגלית.
שמענו כמה בומים ואחרי חמש דקות יצאנו החוצה. בטלפון כבר התקבלו הודעות על ביטול המצעד, אבל אמרתי לעצמי שאין סיכוי שהחבר'ה האלה לא מגיעים לכותל. והם אכן הגיעו. אבל כוחותיי שלי תשו. אכלתי משהו וחזרתי לאוטו. השארתי את הכותל לילדים היפים של הציונות הדתית ונסעתי לילדים היפים שלי.
זה היה אמור להיות טור שמח. כי זה באמת היה יום שמח. אבל מאז קרו דברים. המדינה איבדה את עצמה לדעת עם אובדן משילות מטורף והפקרה מוחלטת של אזרחיה, ועדרים של ברברים רעבים לדם פשטו על ערי ישראל, חיפשו יהודים לכלות בהם את זעמם, והזכירו לנו מה קורה כשהם מרגישים חזקים. אבל בתוך כל התמונות הקשות של השבוע וחוסר האונים של תושבים תמימים שמדברים עם המשטרה במחשבה שהיא תעזור למישהו פה, בכל פעם שרציתי להתעודד קצת חשבתי על כל הטוב שראיתי בריקודגלים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
