אני לא יודעת אם שמתם לב מה הם עיסוקיי בחיים באופן כללי, במה לרוב אני טרודה ועמוסה ולאילו נושאים אני מקדישה תשומת לב. אפשר לקרוא להם בשם הכולל – שליחות, הנצחה, חיפוש אחר משמעות. אני קוראת לזה להגשים חלומות. זה בעצם מה שאני עסוקה בו לרוב, הגשמת חלומות. לא מהסוג שכולל ניידת קסמים שמגיעה לחולם אקראי כדי לעשות פעלול שיוריד לו את הירח משהו כזה. זו הגשמת חלומות מסוג אחר. חלומות ספציפיים מאוד ששייכים לאדם ספציפי, וניחשתם נכון, האדם הזה איננו.
למה אני מספרת לכם את הסיפור הנחמד והעצוב הזה? כי בין שלל החלומות שהשקעתי בהם את השנים האחרונות, יש אחד שטרם הוגשם. החלומות כללו הכנסת ספר תורה ביישוב, דחיפה להכיר בחוות־גלעד כיישוב חוקי, קורס חובשים שעברתי לעילוי נשמתו, הרחבת הבית, שיעור תורה קבוע שיש אצלי ותמיכה בכל תחום תורני בסביבה. אבל יש חלום אחד, שהוא בעצם החלום העיקרי של רזיאל, ואני עדיין לא מצליחה להגשים אותו.
הסיפור הזה מתחיל לפני שלוש שנים וחצי. בצהרי כ"ג בטבת, ערב הירצחו של רזיאל, התכנסו כמה חברים ביישוב כדי לדון בסוגיה חשובה ובעייתית ביותר. מקווה טהרה לנשים.
פעמים רבות חולפת אצלי מחשבה עצובה על היום שבו המבנה יעמוד גמור סוף־סוף, ומלאכתי תסתיים. נשים רבות יזכו לבקר בו ולראות את יופיו, ואני כזרה אהיה שם
היישוב מנה אז 35 משפחות, שכמעט כולן כללו נציג העוסק בתחום הבנייה ועבודת האדמה. כמעט כל הבתים כאן הוקמו במהירות מטאורית, ורזיאל השתגע מזה שאין אף אחד שחושב לבנות כאן מקווה. בכל פעם שסוגיית בניית המקווה עלתה על הפרק היא נדחתה מיד מפאת בעיות תקציב, שטח לא מתאים ועוד בעיות ומכשולים.
לרזיאל לא התאפשר להשתתף בישיבה הזו, אבל הוא שלח למי שדנו בעניין הודעה שהייתה המשך להתכתבות תקיפה. הוא הפציר בפני האחראים שפשוט יתחילו לבנות. הוא כתב שזה לא צריך להיות מבנה מפואר, אלא העיקר הוא שנשות היישוב יוכלו לטבול שם באופן כשר ולא יצטרכו להרחיק נדוד או לדחות טבילת ליל שבת.
באותו הלילה הוא נרצח.
ומיד אחרי הרצח היה ברור לכולם שהדבר הראשון שבו נרצה להנציח את רזיאל הוא מקווה טהרה.
חסד של אמת
זה היה החלום הראשון שהיה עליי להגשים. ובאמת בתוך זמן קצר התחלנו לעמול כדי להשיג תרומות ותוכניות ולהגיע בהקדם אל היעד הנכסף. בניית מקווה נשים בחוות־גלעד.
פיתחנו שטח, הקמנו שלד והיה נראה שאכן, אוטוטו החלום הזה קורם עור וגידים.
ואז הגיעה הקורונה. ואני יודעת שזה לא יפה להשתמש בה כתירוץ על כל כישלון בחיים, אבל במקרה הזה אין אשם אחר. היא גרמה לכל התורמים הגדולים להקפיא נדבות ותרומות, היא גרמה לכל אחד להתחיל לשקול ולתעדף מחדש הוצאות, והיא גרמה לכך שאנחנו תקועים כבר למעלה משנתיים עם מבנה חצי גמור (או חצי בנוי, תלוי איך מסתכלים על זה) ועם תחושת החמצה ופספוס על שעוד לא הצלחתי במשימתי.
אני לא כותבת את השורות האלו כדי להתנצל או להכות על חטא, לא מוכנה לסכם את החלום הזה ככישלון ואין לי שום כוונה לקבור אותו. אבל לאורך כל הדרך, בכל פעם שמשהו בבנייתו או בתכנונו של המקווה התעכב, לחשש לי בלעג קולו המאוכזב של רזיאל, “זה לא מספיק חשוב לך”.
הנה, טען הקול הזה בראשי, עובדה שזה לא חשוב לך. לא דיברת על זה עד עכשיו, מעולם לא כתבת על המקווה. הנה, כשפונים אלייך לדבר על החווה את מספרת על מלא דברים, ולא על המקווה. זה לא עומד בראש מעייניך ואת נותנת לזה לחלוף על פנייך ולא מתמסרת למשימה.
והאמת, הוא קצת צודק. אני באמת מתקשה לדבר על המקווה. על הרצון הנואש שלנו לסיים אותו, ועל הבעיות הרבות שמונעות זאת. על תורמים שהבטיחו וטרם קיימו, על אחרים שעדיין לא התאוששו מהשנה שחלפה. אבל כל אלו תירוצים. סיבות חיצוניות לכישלון.
יש בי אמונה שהכוח המניע העיקרי בעולם הוא כוח הרצון. ואם הייתי רוצה מספיק, העולם היה מתכוונן כך שזה יקרה, ממש כאן וממש עכשיו. והסיבה הפנימית המסבירה את הקושי היא בעצם, העובדה שהמקווה הזה, יפה ומפואר ככל שיהיה, כבר לא מיועד לי.
אני מתאמצת ועמלה על בניית מקווה טהרה לנשים כשבסופו של דבר, כל שיחה או התעסקות בעניין הטהרה מדברת בדיוק ובכאב ממוקד מאוד על מה שחסר לי. על מה שהיה ועכשיו איננו. ולכן, אין בליבי די כוח להתמסר לכך עד הסוף.
לעיתים קרובות חולפת אצלי מחשבה עצובה על היום שבו המבנה יעמוד מוכן סוף־סוף, ומלאכתי בו תסתיים. שנשים רבות יזכו לבקר בו ולראות את יופיו, ואני כזרה אהיה שם.
אני יודעת שברגע שאסכים להכיר בכך שזו הסיבה לחוסר ההתגייסות המלאה שלי להגשים את החלום, שברגע שארפה מן הצורך לאחוז בכאב המתלווה לבניית המבנה, הכול ירוץ מהר יותר.
ואולי זה בעצם התיקון הגדול. ההבנה הגדולה שלא הכול סובב סביבי ולא כל דבר שאני עושה בחיי חייב בהכרח לתרום לי משהו. אולי כשתסתיים בנייתו, המקווה הזה יעמוד בפאר והדר ובכך ארגיש את הסיפוק האמיתי. חסד של אמת. ואולי זה מה שיעורר רחמי שמים וישים קץ לכאב הזה, בחסד וברחמים.
