בשבוע כזה אי אפשר שלא לכתוב על "המצב". המצב כשם קוד לאירועים שמתרחשים אחת לכמה זמן. המצב שפורץ בעצימות משתנה, באזורים משתנים. אבל "המצב" כמו זה שהתרגש עלינו השבוע – עוד לא היה כאן. טירוף מערכות. מלחמה מבית ומחוץ. ירושלים בוערת, ניסיונות פיגוע ביו"ש, מטחי רקטות כבדים מעזה לעבר ערי הדרום המורגלות בטירוף הזה ולעבר ערי המרכז ויושביהן ההמומים, ואירועי אלימות קשים מאוד בעשרות מוקדים בערים מעורבות ובכבישים – שבחלקם גם הבדואים בדרום ובצפון הצטרפו לחגיגה.
אפשר להשתגע מכמה קטן פה ומאיך שבהרף עין ישראל, על 22 אלף הקמ"ר שלה, ניצתת. אפשר להשתגע מכך שבזמן ההירדמות של הילדים, ביום עם ראות לקויה אפשר לראות בקלות מהבית שלי בגוש עציון את השיגורים מעזה ואת היירוטים של כיפת ברזל.
תמיד יגיע האירוע הזה שישבור לימנים עם נטיות הומניסטיות־שמאלניות (כמו גם לאנשי שמאל שפוי) את האשליה שהנה אנחנו מתקרבים לשינוי ביחסי ערבים־יהודים. יש לי חבר שטרור הסכינים הירושלמי הכניע אותו, וחבר אחר שהשלכות אבנים על הרכבת הקלה בשועפאט כשרק החלה לפעול ערערו אותו, וחברה אחרת שהפיגועים הגדולים בערי המרכז באינתיפאדה הראשונה פקחו לה את העיניים. והנה עכשיו האלימות שהתפרצה בערים המעורבות הכתה אותי, ואני מניחה שגם רבים אחרים, בהלם.
דבר ראשון שמתבקש פה הוא שישראל תהיה אדונית בביתה. כי במקום שיש סדקים, הלבה פורצת ומאיימת לכלות גם את הטוב השברירי שאנחנו מנסים לבנות
מה לא ראו עינינו בימים האחרונים? ניסיונות לינץ', שריפת מכוניות והשלכת בקבוקי תבערה, הצתת בתי כנסת וספרי תורה המובלים אחר ביזיון החוצה ממשכנם, ביזת חנויות, זריקות אבנים מבתי שכנים ערבים. בשכונות מסוימות בלוד, הדרך היחידה לצאת מהבתים הייתה רק בעזרת חילוץ של כוחות מג"ב, ותושבים יהודים שהגנו על עצמם נעצרו ועוכבו לחקירה. מלחמה בבית החולים אסף הרופא. תרפ"ט על סטרואידים.
מדוע התחיל הסבב הנוכחי? איך נחת עלינו שוב "המצב"? כל אחד יכול להתחיל את הסיפור היכן שנוח לו: קניית בתים בשייח' ג'ראח, מחסומים בשער שכם או קיום ריקוד הדגלים המסורתי. והרי אם האירועים האלו לא היו קורים, היו מתרחשים אחרים. תמיד יימצאו הסיבות. תמיד יימצא הפתח שדרכו הלבה הגעשית ביחסינו עם שכנינו הערבים תוכל לפרוץ החוצה.
בראיונות שנערכו בעקבות האירועים המדממים שמעתי אפס לקיחת אחריות מצד הערבים, ורק האשמה של ישראל ובקשה להסתכל במבט מכיל על הפורעים הצעירים שזהותם מורכבת וקשה להם לחיות במדינת ישראל. "המדינה צריכה לקחת אחריות על קומץ המתנחלים שמנסים לשים משילות איך שהם רוצים גם בשייח' ג'ראח", אמרה חברת מועצת העיר לוד, פידא שחאדה, בריאיון לקרן נויבך, שקטעה אותה: אבל מי ייקח את האחריות על אלה שהתפרעו אתמול? שאלתה נענתה בתשובה: "אי אפשר להרגיע את הרוחות". את לא עושה הנחות לפורעים? ניסתה נויבך להקשות, ושחאדה ענתה נחרצות בשלילה.
מעולם לא היו ערביי ישראל קרובים יותר להיות שותפים בצורה כזו או אחרת בקואליציה. להיות חלק מכוח שבונה, שנשען על, נקרא לזה דו־קיום שברירי מאוד שאדניו הם אינטרסים – שזה באמת בסדר גמור; הניחו לאידאולוגיות הגדולות, למילים היפות, "שלום" או "נורמליזציה" לא יבואו ביום מן הימים מאהבה שתפרוץ בין הערבים ליהודים, אלא מאינטרסים משותפים. במקום זה אנחנו צופים במחזות הרס והתפרעויות שלא נראו פה בעשורים האחרונים. הפנטזיה התנפצה. אפשר לחזור למציאות.
יום פקודה
חוק תסריטאי קובע שכדי שהאופי האמיתי שלה יתגלה, צריך להכניס את הדמות שכותבים עליה למצב קיצוני ומשברי. כמו בתסריטים כך במציאות, השאלה החשובה עולה ב"מצב" הנוכחי: מה מתגלה ביום פקודה – בקרבנו, ובקרב ערביי ישראל? ומבעד לימים הקשים האלו, מתברר שאנחנו בבעיה.
אלף יישובים עם שיתוף פעולה ואווירת דו־קיום, 400 סופ"שים של קירוב לבבות, 300 מפגשי סופרים, 200 ועידות היגוי. עם כל הצער (או בלי), בסוף יש רגש לאומי, גם שלנו וגם שלהם. ועם כל הצער (או בלעדיו), אשליית אימג'ן של ג'ון לנון מתעלמת מהרגש הקיומי והבסיסי והזהותי החשוב ביותר – רגש של שייכות לאומית והיסטורית לעם שלך, שלפעמים יותר חשוב מהכול. גם לנו וגם להם. יותר מלחם, יותר ממים, יותר מחיים.
גם אני, שסולדת מגילויי לאומיות ולא חובבת סמלים גדולה, השתגעתי מסרטון שבו נראים ערבים אוחזים בדגלי פלסטין מפגינים מול אוניברסיטת תל־אביב. זה אומר שאני לוקה בלאומנות ממארת ופשיזם סרטני? לא, זה אומר שאני שפויה. ושלא הגיוני שמיעוט שחי בתוכנו וזוכה ללמוד באוניברסיטאות שלנו, אף על פי שהמצב אצלם לא מושלם, מחציף פנים במקרה הטוב, ופורע ובוזז ומסכן חיי אדם במקרה הרע.
בשבוע משברי כזה, שבו האופי האמיתי שלי מתגלה, אני מבינה שהתעלמות מרגשות לאומיים לא תוביל אותנו לשום מקום. הם תמיד יצוצו. ערכו שיחה עם "החבר הערבי שלכם", תמיד תימצא מתחת לפני השטח הזהות הפלסטינית שלא מאפשרת לו להתרווח בביתו שבמדינת ישראל. הלבה בוערת מתחת.
בניחום אבלים שערכתי בקיץ האחרון אצל החברה הערבייה שלי מהצפון, גיליתי שבשולחן המטבח שלה נמצאת מפת "פלסטין" ועליה מסומנים כפרים ערביים שהיו ואינם (משנת 48' ו־67'), וחיפה למשל לא קיימת. "בכל ארוחה אנחנו בוחרים כפר ואוכלים בו", היא סיפרה והאוכל נתקע לי בגרון. את לא באמת רוצה שחיפה תימחק היום ובמקומה ייבנו הכפרים הערביים שעל חורבותיהם היא נבנתה, שאלתי בלב, אבל האמת שאני לא יודעת מה התשובה שהייתה עונה לי, לו הייתי מעיזה לשאול.
אין לי פתרונות קסם, אבל דבר ראשון שמתבקש פה הוא שישראל תהיה אדונית בביתה. כי במקום שיש סדקים, הלבה פורצת ומאיימת לכלות גם את הטוב השברירי שאנחנו בכל זאת מנסים לבנות מבעד לכל המורכבויות. כרגע נראה שישראל מתגלה במלוא עליבותה ובלבולה. עלמה במצוקה במשבר זהות חריף: מי אני? מה אני? מה אני רוצה?
ועדיין, על כל תמונה או סרטון שבהם נראים עשרות או מאות רעולי פנים זורקים אבנים, אני רוצה להאמין שיש רוב נורמלי של ערבים ישראלים. יש בני אדם. יש עוד מיליון איש אחרים. יש כאלה, נכון? נכון?!
לאן כל זה הולך? אני שואלת את עצמי על ההגה בדרך הביתה. אכולת מחשבות נוגות על הארץ הבוערת, אני עוצרת לקנות ביסלי בצל בתחנת דלק. המוכר הערבי מסתכל על הבטן העצומה שלי ומתעניין – "זה בן או בת?" בת. "אה איזה יופי! אין על בנות. "את בטוחה שאת לא רוצה עוד אחד?" הוא שואל. מה? עוד בן? אני תמהה על ההתערבות הבוטה. "לא לא, עוד ביסלי, זה 2 ב-15". אני ניגשת להעמיס לי ביסלי נוסף ושנייה לפני שאני יוצאת מהחנות אני מאחלת לנו ימים יפים. אינשאללה הוא אומר ושנינו מחייכים חיוכים עקמומיים.
***
אני יוצאת לחופשת לידה, מקווה שתתגעגעו. אני בטוחה שאתגעגע, גם אם לא מיד. אחלו לי ימים יפים ולילות יפים עוד יותר… נתראה פה מבעד למילים כשאשוב.
