"מוסר העבדים הוא מוסר החלשים… [שהם] פסיביים באופן כרוני… הם חשים מתוסכלים… מתחילים לקנא בחזקים ולשנוא בחשאי את עצמם… אולם איש אינו יכול לחיות במחשבה שהוא מלא שנאה. כך ממציאים החלשים רציונליזציה, כזו המספרת להם שהם הטובים והמוסריים…"
ניתוח זה, המופיע בספרו של סטיבן היקס "לחשוף את הפוסטמודרניזם", מגדיר את המכנה המשותף של הממשלה האנטי־ציונית שעלולה לקום כאן. היקס, המצטט את ניטשה, מוסיף בספרו כי "מוסר האדונים הוא מוסר של החזקים הנמרצים ואוהבי החיים".
רפרוף בקורות החיים של ראשי מפלגות השמאל מלמד שמדובר באנשים חדלי מעש, שתוחלתם מסתכמת בהיותם פיונים בתעשיית התרבות הישראלית המתנכרת לעמה ולארצה.
לעומת מנהיגי השמאל הללו, ראשי המפלגות הערביות הגיעו למעמדם בזכות עבודה קשה ולימוד מקצוע חיוני, כמו רפואה, ולא באמצעות טפילות עטופה במלים יפות וריקות.
חוסר היכולת של מרכיבי ממשלת "גוש השינוי" הזו להשלים עם כך שיש אנשים כמו נתניהו, שזכו במתת אל מיוחדת, הוא זה שנמצא מאחורי מלאכת השעטנז הפוליטית, כהגדרתו של איתן כבל, הנרקמת עתה.
הקנאה היא תכונה אנושית כמובן אך יש לברר כיצד זה הפכה בעיה של מספר פוליטיקאים ממורמרים לפנדמיה לאומית. רוצה לומר, איך ייתכן שאל מול השגשוג בישראל, הניצחון על הקורונה והביטחון האישי, הצליחה אותה חבורת עבדים לשכנע כמעט חצי עם להצביע נגד האינטרסים הבסיסיים שלו.
יש לדעת כי "שנאה כרונית מובילה לדחף והרס", כפי שכותב היקס, ולכן התוצאה של שכנוע העם היא כה מסוכנת.
הסכנה הנשקפת נובעת מכך ש"השמאל הקיצוני גילה שוב ושוב נכונות להשתמש באלימות כדי להשיג יעדים פוליטיים", כפי שמזכיר היקס, "והפגין תסכול וזעם קיצוניים כשנכשל". ביטוייה של סכנה זו בישראל נראה מובן, אך למרות זאת ראוי לחזור ולהזכיר את כישלונות השמאל: רעיון המשק הריכוזי, שמחניק כל יוזמה, פשט את הרגל תרתי משמע, ודווקא הגישה הקפיטליסטית של המחנה הלאומי, אשר נתניהו נשא את דגלו, התבררה כמוצלחת יותר ואנושית יותר.
מדיניותו של נתניהו אל מול הערבים האפילה והפריכה את התפיסה התבוסתנית של השמאל באשר לאופן שבו ניתן להגיע לשלום עם מדינות ערב. התגובות ההזויות בשמאל לארבעת ההסכמים שנחתמו בין ישראל למדינות ערב, הן דוגמה מובהקת של הפגנת תסכול וזעם קיצוניים.
השנאה לנתניהו פיתחה את מה שהגדיר היקס "אסטרטגיה של טינה": "אם שונאים מישהו ורוצים לפגוע בו, יש להכות בו במקום הרלבנטי… מידת אמיתותן של השמועות אינה משנה דבר, ולא חשוב אם אלה שביניהם אתם מפיצים אותן מאמינים לכם. אתם יודעים שההאשמות והשמועות הללו יכו גלים גם אם יסתיימו בלא כלום. תזכו בתוככם לסיפוק האפל להפליא הנובע מהידיעה שעשיתם את זה".
"אחרי הכל", מסכם היקס, "עוד עשוי לצאת משהו מהשמועות", ולמרבה הצער מתחוור שדווקא ביעד הזה, של ההכפשה, נחל השמאל הצלחה. דוגמה אקטואלית להצלחה זו הופיעה בעלילת הצוללות שניסו לטפול על נתניהו, זו שנמוגה בימים אלה. השמועות שהופצו בעניין השוחד שכביכול קיבל נתניהו מעסקת הצוללות, השיגו את מטרתן בתוצאות העגומות בבחירות הרביעיות.
חבורת החלשים הפסיביים שמתאחדת עתה להקמת ממשלה קוטפת את פרי עמלה רב השנים נגד מנהיג המחנה הלאומי. כמי שהושפעו מ"עולם ישן עדי יסוד נחריבה", יש להניח שהתסכול והזעם שלהם יופנו עם כניסתם למשרדי הממשלה למחיקת כל זכר למעשי קודמיהם. ממשלת העבודה כבר פירקה פעם את פסי רכבת מהמסילה לסיני שהניח הגנרל אלנבי. התוצאות החמורות של פעולה זו התגלו בעיכוב העברת הכוחות לסיני במלחמת יום הכיפורים. כך שאם אכן ראשת מפלגת העבודה תהיה שרת התחבורה, יש לצפות לגרוע מכל.
מה שאולי יכול להפליא הוא הצטרפותם של חברי סיעת "ימינה" לקבוצת חדלי האישים הזו, שכן מדובר באנשים מוכשרים ונבונים אשר הגיעו להישגים אישיים בזכות ולא בחסד.
מתברר אפוא שתודעת "בעל הברית הווסלי", כפי שהגדיר פרופ' שמואל שניידר את טיב היחסים בין המפד"ל למפא"י, היא שהדריכה את סיעת "ימינה" להצטרף לחבורת עבדים זו.
"האחדות" שהולכת ומסתמנת נראית כהתפתחות סמנטית של המלים "איחוד" ו"מאוחד", שתי המלים שביטאו את הפילוג בתנועה הקיבוצית לפני שבעים שנה.
אם כך הם פני הדברים אולי אפשר יהיה להגשים את חזונה של מירב מיכאלי ולהוציא את הילדים ממשפחותיהם, ולהעבירם לחינוך מחדש בבתי הילדים.
