דורית, סטודנטית בסוף שנות ה-20 לחייה ניגשה אליי אחרי הרצאה והתייעצה איתי לגבי חברה שלה לספסל הלימודים מהמגזר הערבי. "אתמול ראיתי פוסט שלה ולא יכולתי לנשום, היא הייתה אצלי בחתונה. אני הזמנתי אותה", אמרה לי הבוקר בסערת רגשות. "איך היא יכולה לכתוב את זה?! אני מבינה ערבית וכשראיתי שבפוסט שלה על תקיפת יהודים בלוד היא כתבה – 'תפוצצו את הכובשים, תראו להם שרק התחלנו בהתנגדות', אני לא מסוגלת עוד להסתכל לה שוב בעיניים".
פרעות תשפ"א כוללות שריפת חנויות ובתי עסק של יהודים, תקיפות המוניות של יהודים שהובילו לפציעות קשות, שריפת ישיבות ובתי כנסת, תקיפה של תחנות משטרה, שריפת מכוניות של יהודים ועוד. אין צורך להסתיר את הדברים, מדובר בפרעות גזעניות כנגד יהודים, ואם לא ההגנה של כוחות הביטחון, מאות יהודים נוספים היו נפגעים.
כשאני מקשיב לדיווחי התקשורת על הפרעות, אני כבר רואה את הסבב הבא. בישראל קיימות שתי צורות של גזענות כלפי החברה הערבית, ושתיהן יביאו גם את המהומות הבאות.
הסוג הראשון של הגזענות מגיע מימין, והוא בא לידי ביטוי באפליה במשאבים. פחות מידי כסף מושקע בחינוך, בתשתיות ובביטחון של החברה הערבית בישראל. האפליה בולטת בעיקר לאור הצרכים של חברה זו, שענייה באופן משמעותי בהשוואה לשאר האוכלוסייה בישראל. אותה גזענות קיימת שנים רבות, ואנחנו חייבים להמשיך להיאבק בה.
סוגה השני של הגזענות הוא זה שמשמאל, שבא לידי ביטוי בסלחנות לאלימות ולעבריינות הערבית. זאת הגזענות הלא־מדוברת בשיח הישראלי והיא צבועה בסטריאוטיפים שורשיים עמוקים.
אם מתפרעים יהודים היו שורפים רכבים של ערבים, פורצים לבתיהם ומנסים לחסל באבנים ומקלות ערבים שהם פוגשים, האדמה בישראל הייתה רועדת; מקיר לקיר היו מגנים את המצב והיו קוראים למשטרה לא "להכיל" את ההתפרעויות או לתת להן "להירגע", אלא לפעול בעוצמה מקסימלית לדיכוי ההתנהגות האלימה והמכוערת. במצב כזה כל גילוי הבנה או הסבר של הסיבה לאלימות היה נתפס כהצדקה ועידוד של האלימות, ובצדק.
אבל משום מה, כשמדובר בערבים זה נראה אחרת. פתאום התקשורת מסבירה על "הכעסים והתסכולים של המתפרעים". כאילו שכאשר מדובר בערבים כעס ותסכול הם הצדקה לניסיון רצח ולפרעות אלימות. חבר במועצת לוד אף הצדיק את ניסיונות הפגיעה ביהודים ואמר "אם תעזבו את אל אקצה לא תהיה אלימות".
אם היה מדובר למשל בחבר מועצה יהודי, שמצדיק פורעים יהודים, התקשורת הייתה זועקת לשמיים, ובעקבותיה הייתה מגיעה דרישה מידית ומוצדקת מכל עבר להדיחו, אך כשמדובר בערבים כולם מתעלמים. מדובר בגזענות, וכך עלינו להתייחס אליה. כאשר מתייחסים בסובלנות לאלימות גם הקורבנות וגם המתפרעים נפגעים.
ח"כ אחמד טיבי לא יצא למנוע מהמון מתפרעים לתקוף במוטות ברזל עוברי אורח יהודים, וגם ח"כ איימן עודה לא אמר שמדובר באלימות קיצונית, ולא קרא לטפל ביד קשה בפורעים. בכך, נותנים הפוליטיקאים האלה לגיטימציה לשטח, ונותנים אור ירוק לעבריינים ולקיצוניים. אבל אני בטוח שבתקשורת הישראלית ימשיכו להתייחס אליהם בסלחנות. למה? כי הם ערבים. צריך להפסיק להסתיר את זה – זו גזענות ויש לקרוא לה בשמה.
הגיע הזמן להיאבק בגזענות משמאל בדיוק כפי שאנחנו נלחמים בגזענות מימין. כל אזרח הוא שווה חובות וזכויות. הגיע הזמן שכל מי שמתפרע ידע שהוא יצולם ויישב זמן רב בכלא, שמי שמרים יד על אחרים, יהודים או ערבים, יצפה לתגובה קשה ונחושה. אחרת הסבב הזה הוא, לצערי, רק יריית הפתיחה.
ד"ר עוז גוטרמן הוא ראש חטיבת משאבי אנוש באקדמית גליל מערבי, מרצה בכיר באוניברסיטת בר אילן ומנהל קבוצת הפייסבוק "מר מחר"
