השבוע אני רוצה לכתוב – או נכון יותר, להודות בזה שאין לי ברירה אלא לכתוב – "על אותו הנושא עצמו". כך קראה לאה גולדברג למאמר שבו עסקה בשאלה למה היא לא כותבת שירי מלחמה, אל מול דרישת "ההמון". המאמר שלה עורר פולמוס, שהדיו מהדהדים עד היום. כי גם היום "הנושא עצמו" דורש שנבחר – בחיים שלאחר המוות כאן על פני האדמה, או במוות שלאחר המוות.
והימים ימי ניסן וברכת האילנות ופריחתם המנחמת. וגם בשבוע שעבר הכול לבלב והעולם לא עצר, לא מריצתו ולא מפריחתו. בדרך לכוכב־השחר להלוויה של גיסי עדיאל (שנרצח בעיר העתיקה בפיגוע דקירה), אמר לי האיש שלי טובאל: "לפחות הדרך יפה, וכל שנה כשנעלה לקבר ההרים יהיו ירוקים". ואפשר לשאול: איזו מין נחמה זו? איך הירוק היום, שירוק מאוד, מנחם את השחור היום שהוא שחור מאוד?
"אני מאמינה באמונה שלמה", פרסה גולדברג את משנתה ב'דפים לספרות', "שאם יש ערך לחיי אדם, הרי הוא בעיקר בדברים הקיימים מיום היות האדם: 'כי מתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש'. אני מאמינה כי נעים יותר לשמוע את השירה הטיפשית ביותר של גן ילדים מאשר את קולות התותחים מן הטיפוס המשוכלל ביותר. אני מאמינה שהגוף החי, החם, הנושא בקרבו אפשרויות של אהבה וסבל לכל צורותיהם, גופו של האדם החי, חשוב לחיים אלה מכל הגוויות של ההרוגים (ואפילו הם גיבורים) בשדה הקטל. ולא משום שטוב כלב חי מארי מת, אלא משום שאדם חי – המסוגל לחשוב, לאהוב, לשנוא, לשנות סדרי עולם – ערכו רב יותר מערכם של כל החפצים הדוממים. ולעולם יהא שדה שיבולים טוב ויפה משממה שעברו עליה הטנקים, ואפילו מטרתם של הטנקים הללו נשגבה ביותר. ועוד מאמינה אני, כי לא ייתכן שאין דבר למגר את הרשע בעולם אלא על ידי טבח האדם. כי עצלות המחשבה היא זו המובילה אותנו תמיד בדרך האחת והסלולה, אם גם סלולה היא בעצמותיהם של מיליוני אנשים".
ואני מרשה לעצמי לכתוב את הדברים האלו בעיקר כי מיד לאחר פטירתו של עדיאל מפצעיו, כשהידיעה הקשה על מותו הכתה ועוד לא התיישבה על הלב, אספה אותנו יעל, אם המשפחה, ואמרה שאנחנו בוחרים בחיים.
לפחות בשלושה מקרים שהייתי עדה להם בשבעה, איחולי ה"מן השמיים תנוחמו", או מקבילתם האשכנזית, נענו באיחולי 'מזל טוב' מצד האבלים. תינוקות חדשים הגיעו לעולם, והם יותר חשובים מהכול. באחד המקרים הרגשתי שההורים הטריים כמעט פחדו להיכנס, וניסו לגשש בזהירות את דרכם אל הבית ואל לב האבלים. כאילו עליהם לחוש אשמה שפניהם נוהרות משמחה, שמחה מהסוג שאי אפשר להסתיר. כי החיים ממשיכים להיות חיים, גם אם עליהם לעבור בתחנת ביתם של יקיריהם האבלים. וכמה זה קשה, וכמה זה קל, וכמה זה סלט אחד גדול או רכבת הרים של רגשות סותרים, החיים האלו, היקרים מפז.
קורבן יחיד
במהלך השבעה אמר לי טובאל שהוא רוצה לתלות שלט: "קורבן ציבור – שמאלה. קורבן יחיד – ימינה". באזור של המבוגרים שלטו הדיבורים על נצח ישראל ועל מעלתו הגדולה של עדיאל שנרצח על קדושת הארץ. אצל הצעירים חגגו סיפורים יומיומיים, אפשר לומר אנקדוטות "טיפשיות", על עדיאל. משהו כמו שירת הילדים הטיפשית אל מול שממת הטנקים הנשגבים ביותר של גולדברג. וכך גם בהלוויה עצמה. אישי הציבור, חברי הכנסת והרבנים מדברים על משהו אחד, והחברים על משהו אחר בכלל. כאילו יש שני עדיאלים. כאילו מתרוצצים הבנים בקרבנו.
ואפשר לצקצק על דור ה־Y ולומר אויה מה היה לנו. כל כך אינדיבידואליים, כל כך עסוקים בעצמם. ואולי גם לומר 'ירידת הדורות'. פעם זה לא היה ככה, הייתה נחישות ואמונה בצדקת הדרך. איך המדינה תישא את עצמה בלי מגש הכסף שימרקו בניה בדמם? אויה, הצעירים האלו בסך הכול רוצים לחיות. ואפשר לומר שאנחנו הצעירים מפונקים. לא ידענו את טעמן האמיתי של מלחמות גדולות ותודעת הקיום השברירי של האומה איננה צרובה בבשרנו, כי מספרים שחורים על זרועות לא ליוו את חיינו. ואנה אנחנו הולכים ואנה אנחנו באים.
אבל אולי גם אנחנו הצעירים יכולים לומר לכם, המבוגרים, דבר אחד או שניים. אולי טוב שתודעת החיים שלנו אחרת. אולי טוב שאנחנו מפונקים ולא חלמנו על הארץ הזו כמוכם, הורינו ממרוקו ומתוניסיה ומהונגריה ומפולין. אולי טוב שלא כספתי לירושלים וחייתי בעיר העתיקה שלה כמאמר הנביאים, ואולי טוב שלא היה לי מוזר בכלל שעמודים הרודיאניים שימשו אותי ואת חברותיי למשחקים, ושלא הבנו שהחיים האלו שנבנים פה לא ברורים מאליהם, כי לנו הם היו ברורים כמו שאחד ועוד אחד שווה שתיים. אולי אנחנו הילדים שלא נולדנו במדבר, התודעה שלנו צריכה להיות משוחררת ונקייה ממגע העור המחוספס של העבודה הקשה בפרך; אולי אסור לנו בשום פנים ואופן לזכור את צילן המאיים של הפירמידות המצריות והגרמניות. אנחנו פשוט אחרים, וזה טוב.
אין צורך לחשוש שנרד מהארץ בהמונינו, בעיקר כי לפני הכול ואחרי הכול, כן, גם עם יוקר המחיה המאמיר, אנחנו פשוט אוהבים לחיות פה. אנחנו אוהבים את הארץ והיא אוהבת אותנו, גם אם בדרכה האכזרית לפעמים, אין לכחש. וייסורי האהבה קשים לפעמים. אם יש פה אחד שלא מכיר את זה, שיצא מהחדר. ואני לא רוצה להכביר מילים כאלו כאן, בדיוק מאותה סיבה שאני לא הטיפוס שאאחל מזל טוב לאהובי עם זר תשבחות דביקות על גבי עמוד הפייסבוק ותמונה של פרחים מיובשים על המיטה הזוגית. זה לא מתאים. יש דברים שאומרים בשקט, מול זוג עיניים אוהב.
מאותה סיבה אני לא אוהבת לדבר על זה שאני 'מתנחלת', לא כי אני מתביישת בזה, אלא כי עד מתי נצטרך לדבר בסיסמאות של גוש אמונים? אנחנו אוהבים את הארץ ורוצים לחיות בה בבטחה ובשלום. ואנחנו לא רוצים לדבר על זה כל היום ולהצדיק את עצמנו, אלא בסך הכול לשבת על נדנדה בגינה עם שני ילדים מתוקים מול שקיעה מאדימה מעל הרי יהודה. הרוח שלנו לא חסרה, היא פשוט תאבת חיים והיא לא פטפטנית במיוחד.
"ומכאן לי ההכרה העמוקה", המשיכה לכתוב גולדברג במאמר שמיררתי מולו בבכי בבית קפה הומה אדם, "שהמשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר – את המוות ולא את הרצח. להזכיר לאדם כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם. כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי גם לו לאדם לאוהבם, להעריכם, לשמור עליהם. ואם יבואו ימי אסון וערפל, ועיניי, אשר למדו לאהוב ירק האילנות ואת אודם השקיעות, לא תראינה בעד הכדורים והפצצות אלא כדורים ופצצות, וקיללתי שבעתיים את העיניים הללו, וידעתי כי בגדתי באהוב עליי ביותר – בשירה".
הגדה השמאלית
והאם אני עוצמת עיניים? אני חושבת שזאת שאלה שגם גולדברג שאלה את עצמה, או לכל הפחות אחרים שאלו. כמה אנחנו עוצמים עיניים וכמה אנחנו מביטים אל הרע בעיניים פקוחות. כמה אנחנו מייפים או לא מייפים את הכאב והסבל וחיים איתו, לצדו ובתוכו. האם אנחנו מתעלמים או האם אנחנו מתעלים. על פי 'הטובה והרעה והטובה' של מאיר אריאל – יש טובה ויש טובה שבאה לאחר הרעה, ואלו שני דברים שונים, ואנחנו צריכים להבחין ביניהן.
רק לאחר השבעה הבנתי איזו תהום כרויה בין המגזר הקטן שבין אם יאהב ובין אם לא, אני חלק ממנו, ובין חבריי מהגדה השמאלית של התהום. בכמה שבעות מוקדמות מדי ישבתי, כמה לא הגיוני מספרם הרב של חבריי שהם ילדים ואחים שכולים מפיגועי טרור, וסיפור חייהם הוא זוועתי כל כך, וכל כך לא טבעי. ולפעמים נראה שזה לא מצליח לצאת החוצה אל מגזרים אחרים, שלא שייכים למעגל הראשון של פיגועי הטרור. סיפר לי הכתב המדיני של 'מקור ראשון' אריאל כהנא, שבאירוע שהתקיים בסמיכות זמנים לרצח של עדיאל, שנכחו בו כל המי ומי, היחיד שדיבר על הרצח היה שגריר ארה"ב דיוויד פרידמן. הבנאליה של הטרור, אפשר אולי לקרוא לזה.
ואולי אפשר להבין למה דווקא פרידמן, שעוד לא התרגל למציאות שלנו, לא דפדף את הרצח. אבל אנחנו חייבים לשים לב שגם אם אנחנו ממשיכים לכתוב שירי אהבה בעת מלחמה או טרור, אסור לנו להיות אדישים למוות. שום טובה לא תצמח שם. לא הרים מוריקים ולא שדות שיבולים. ולזכור שכמה שקשה לא לאטום בזפת את לבנו מול הודעות 'פושים' וכותרות זוועתיות על עוד פיגוע טרור, וכמה שקשה לא להכביד את לבנו, בעיקר משום שזו דרך לשרוד את האנומליה הזו – לא רק החזק שורד, אלא גם הרגיש, והפותח לבו, ואציל הנפש.
לאחר הירצחו של עדיאל קראתי פסקה ב'הארץ' שנדמתה להיות סאטירה על מעגל האלימות והדמים. לדידו של הכותב, עצם הליכתו של אדם במזרח ירושלים מתפרשת כמעשה אלים. והושטחה שם דמותו של מתנחל נרצח ואשתו 'שחוגגת על הדם' בדיבורים על בנייה ביו"ש. והבנתי כמה קל לדבר על סבלם של הפלסטינים ולא להביט בעיניהם של בני משפחה אבלים. אני אפילו לא מדברת על לבוא לנחם, אלא רק לשוות בנפשם של אנשים נאורים ויפים בעיני עצמם בשמאל, מה עובר על בני משפחה שיקיריהם נרצחו בחודשים האחרונים רק מפני שהם יהודים, וכן, כן, להפנות קמצוץ אמפתיה למרות פשעם הנורא – שהם 'מתנחלים', או לא ייאמן, מהלכים ברחובות העיר העתיקה של ירושלים בדרך מהעבודה. מתברר שזה קצת יותר מדי בשבילם. כי הלב הגדול של אותם אנשים צר מלהכיל סבל של מתנחלים, וכל כך הרבה יותר קל ופשוט לעשות להם דמוניזציה. כאב לי הלב, פשוטו כמשמעו, אחרי שקראתי את אותה פסקה נבזית. ותהיתי איך אפשר לבנות גשר בין הגדה השמאלית לגדה הימנית.
והאיש מ'הארץ' שאיתו התווכחתי על אותה פסקה ומידת הרגישות שלה (אפס מבחינתי), הוא משורר וגם אני משוררת, ודרכינו אפילו נפגשו פעם באירוע שירה שבו שנינו הקראנו שירים. ולאה גולדברג היקרה מבקשת מקברה שנמשיך לכתוב שירי אהבה בעתות מלחמה, ואף שלפי דבריה בכלל לא צריך להקשיב לה, אנחנו נקשיב לה כי זאת הרוח שלה שמדברת אלינו. אז אנחנו אכן נמשיך לכתוב שירים, כל אחד בדרכו, ורק הייתי רוצה שנצליח להיפגש לפעמים, ולו רק דרך המילים.
