הוגי הדעות הרציונליסטים בימי הביניים ראו את שאיפתה של הדת בתחום השגת החוכמה. במילים אחרות, הם טענו שהתכונה הא־לוהית המרכזית היא החוכמה. כנגד גישה זו אפשר להעמיד הסתכלות אחרת, ועל כך כותב למשל יוליוס גוטמן, שהתכונה העיקרית של א־לוהים היא דווקא ה"רצון". המקרא אכן מתאר לנו את א־לוהים כבעל "רצון". אולם, מה א־לוהים רוצה מאיתנו? בעניין זה טוען גוטמן שרצון זה הוא הרצון המוסרי. כלומר, שהוא רוצה ומצווה אותנו להיות מוסריים. בכך ממשיך גוטמן את הזרם ההגותי שהצגתי בפניכם לא פעם, הרואה במוסר את מרכזיותה של הדת.
לדעתי, בעניין זה גוטמן איננו צודק, ואומַר זאת בשמו של פרנץ רוזנצווייג. כשאנחנו מגיעים למושג הדתי של האל, אנחנו עומדים בפני שני צדדים. צד אחד מייצג את הריבונות הא־לוהית – את מידת הגבורה, מידת הדין. והצד השני הוא הצד שבו מתגלה החסד הא־לוהי, ובו א־לוהים מצווה אותנו על המוסר ומציב בפנינו דרישות שאמורות להיות ברורות ומובנות לנו.
רעיון זה בא לידי ביטוי למשל אצל רב סעדיה גאון, המבדיל בין "המצוות השכליות" ל"מצוות השמעיות". מהן המצוות השכליות? אלו הן אותן המצוות שהיינו יכולים להגיע אליהן גם מכוח עצמנו, והקב"ה דורש מאיתנו את קיומן. הוא ערב לקיומו של הטוב, ואנו, שותפיו על פני האדמה, צריכים להביא את אותו הטוב לידי מימוש. ואולם לצד החיוב המוסרי שבו האדם עומד בפני האדם האחר, ישנן גם המצוות השמעיות, אותן מצוות שהן מעבר לחיוב המוסרי, ושבמרכזן הרעיון שהאדם עומד בפני האל, עמידה המסומלת בתיאור העם העומד בפני הא־לוהים במעמד הר סיני.
גם בתלמוד מוצאים אנו שני שמות של הקב"ה: "הגבורה" ו"רחמנא". למשל בביטוי "מפי הגבורה", ומצד שני "רחמנא לבא בעי". האדם עומד בפני הקב"ה בשני ממדים: האב הרחמן, והא־ל הגיבור הגדול והנורא. הרעיון של רוזנצוויג הוא שהאדם נמצא באמצע, בשיווי משקל ובדיאלקטיקה בין שני קטבים אלו.
בין אתיקה לאהבה
מעניינת העובדה שבמחשבה הנוצרית מופיעות התקפות על המחשבה היהודית בעניין זה. היהדות מוצגת, שלא בצדק, כאילו היא מדגישה דווקא את הצד של העמידה בפני הא־ל, של מידת הגבורה, וזאת לכאורה על חשבון המוסר והיחס שבין האדם לחברו. ביקורת כזו מופיעה למשל אצל פאולוס. אולם בניגוד לכך, ההגות הדתית הפרוטסטנטית הדגישה דווקא את הצד השני, של העמידה בפני הא־ל. אפילו יותר מדי, כמו שחלק מההגות הקתולית הדגישה יותר מדי את הצד של האהבה ושל החסד, לעיתים עד כדי אבסורד.
החוויה שהייתה לי כאשר הלכתי לראות סרט של איגמר ברגמן, הייתה שהוא אדם שחונך בתרבות הפרוטסטנטית, הבנויה על אותו מעמד של האדם בפני האל. אני חושב שהמרד שברגמן מבטא בסרטיו, הוא מרד גם כנגד עמידה זו. הוא מתאר עימות בין האדם ובין הגבורה שהוא עומד בפניה, ואז – או שהוא נכנע או שהוא מורד. אין שם דרך אמצעית, כמו למשל לראות בקול הא־לוהי משהו המעורר באדם את הקול הפנימי והרצון האותנטי שלו.
אני מאמין שהגישה הדיאלקטית שמציג רוזנצוויג נאמנה לפשט המקרא, שבו נמצאים שני הצדדים גם יחד: הגבורה והחסד. אכן, ישנה במקרא דרישה מוסרית ללא פשרות, אך לצידה עקרון העמידה בפני ה' – עבודת ה' לשמה. רוזנצוויג ביטא זאת בצורה מעניינת: כנגד קאנט שהעמיד את כל הדת על האתיקה – החיוב המוסרי, רוזנצוויג טוען שיש גם "מטא־אתיקה" – יסודות דתיים נוספים הקשורים לחיים האישיים של האדם, שהם מעבר לאתיקה.
תרשו לי להשתמש כאן במשל אחר, לא של רוזנצוויג. ישנה אהבה, והאהבה היא לא רק אתיקה. אמנם יש אינטראקציה בין האהבה ובין האתיקה, אבל באהבה יש משהו נוסף. ומכאן מגיעים אנו לגישות הקבליות והחסידיות שפיתחו את מושג הדבקות באל, הקרוב במידה מסוימת למושג האהבה.
תפקידה של התפילה
בהקשר זה ננסה להבין למשל את משמעותה של התפילה. אלו שהעמידו את הדת כולה על המוסר, ביטלו את התפילה יחד עם שאר הריטואלים הדתיים, וראו בהם שלב בוסרי של ההתפתחות הדתית. אך מה משמעותה של התפילה עבור אלו שעדיין ממשיכים להאמין בה? הגישה הדתית הפשוטה בנויה על הרעיון שבתפילתנו אנו פונים בבקשה אל מי שיש לו, למשל, את הכוח להוריד את הגשם, וזהו ריבונו של עולם. אולם היהדות המיסטית רואה את התפילה באופן אחר. היא טוענת שהתפילה היא דרך להגיע לשינוי בעולמי הפסיכולוגי הפנימי. תפילתי אינה משנה את המציאות, אלא את עצמי. החסידות, שפיתחה רעיונות קבליים מיסטיים, טענה שעיקר התפילה אינו הבקשה, אלא דרך להביא את האדם לידי תודעה אחרת.
משל למה הדבר דומה? להבדל שבין השינה ובין הערנות. כשם שאני עובד משינה לערנות על ידי השעון המעורר יימח שמו, כך אני צריך לעבור בין מצב התודעה הרגיל למצב המיסטי, שהוא המצב של הערנות האמיתית. כשנגיע אליו, נגלה שהמציאות הרגילה שלנו היא מולו כחלום, "היינו כחולמים". נתעורר למציאות חדשה ובה נראה ונרגיש דברים באופן שונה ואמיתי, יותר ממה שאנו תופסים במציאות שלנו. זו הייתה השאיפה בבית מדרשו של המגיד ממזריטש, שינקה מהבעש"ט. הם טענו שזאת היא התפילה האמיתית, וכל היתר רק בגדר הכנות לכך.
אל מול הגישה המיסטית לתפילה נמצאת הגישה ה"אקזיסטנציאלית" (למשל במשנתו של הרב סולובייצ'יק). זוהי תפילה ללא חוויה מיסטית. כל עיקרה של התפילה חוזרת לעמידה של האדם בפני א־לוהיו, והבקשות שבתפילה מהוות אף הן חלק מהמטלה הזו. עד כדי כך שחז"ל אומרים שהקב"ה התאווה לתפילתם של הצדיקים, לפיכך עשה את נשותיהם עקרות. במדרש מפתיע זה יש היפוך מוחלט של רעיון תפילת הבקשה: לא מפני שנשותיהם היו עקרות היו אברהם, יצחק ויעקב צריכים להתפלל, אלא להפך; העיקר בתפילה אינו הבקשה, אלא עצם הפנייה והקשר לקב"ה.
הייתי מדמה את ההבדל שבין הגישה המיסטית והגישה האקזיסטנציאליסטית ביחס לתפילה, להבדל שבין האהבה הארוטית, שיש בה גם חיבור גופני, ובין האהבה הרומנטית. המיסטיקה טוענת שבתודעה האחרת שאליה מגיעים דרך התפילה, יכולים להגיע, אומר זאת בזהירות, לקשר כלשהו עם א־לוהים. ה"כלשהו" הזה צריך עדיין הסבר מעמיק. אך לפי הגישה האקזיסטנציאלית, עצם המפגש שיוצרת התפילה הוא המטרה כשלעצמה. העובדה שלכאורה אני עומד בפני קיר, אבל יש לי התודעה שאני עומד בפני ריבונו של עולם.
