עידו אביגל. ילד מתוק בן חמש. עיניים פעורות גדולות, סקרניות. אני מביט בלי הפסקה בתמונתו בתחפושת צב נינג'ה ושומע אותו לוחש לי. לא הייתי צריך למות. לא הייתי צריך להיכנס לממ"ד בביתי בשדרות. לא הייתי צריך להיפגע מרסיס ארור שחדר את החלון הממוגן.
עידו לא היה צריך למות והוא לא היה מת אם הממשלה הייתה משמידה את רוצחיו כבר בתחילת השבוע, כשארגון טרור קטן ועלוב כמו חמאס העז להציב למדינת ישראל אולטימטום של שעה לסגת מהר הבית ומשכונת שמעון הצדיק בירושלים.
בשעה ההיא – שעה אחת בלבד הייתה מספיקה – צה"ל היה צריך להבהיר לחבורת הטרוריסטים הבזויה והנקלית הזו שלמדינת ישראל אף אחד לא מציב אולטימטום. המטרות היו ידועות כבר אז. מגדלי טרור מעוותים שרוצחים ואזרחים משמשים בהם בערבוביה, כהרגלם של הפחדנים כדי שלא יותקפו. שלושה מגדלים כאלה היו צריכים להתמוטט באותה שעת אולטימטום, עשרים מפקדים בכירים של החמאס היו חייבים למצוא את עצמם בשערי הגיהינום בתוך שישים דקות, ועידו אביגל היה חי.
עומר טביב. לוחם נח"ל בן 21. גם הוא לא היה צריך למות בג'יפ הממוגן שבו פטרל ליד נתיב־העשרה. עמדת רוצחי חמאס ששיגרו לעברו טיל נ"ט לא הייתה קיימת אם הממשלה וצה"ל היו קצת פחות רחמנים על אכזרים ומשטחים את כל האזור כמה ימים, שבועות, חודשים ושנים קודם לכן. יש פה מלחמה עם חבורת ניאו־נאצים שנמצאים מטר לידנו ומחכים לכל הזדמנות כדי להרוג יהודים. זה עד כדי כך פשוט, אבל זה פשוט רק להם. אצלם אין היסוסים, אין ספקות, אין פטפוטי הבל של עשרות שעות שידור מיותר שרק מביא לדה־מורליזציה. יש נחישות, יש רצח בעיניים, יש מטרה ברורה להעיף אותנו מכאן. הם הצליחו להעיף אותנו מגוש קטיף ולהקים מיד במקומו בסיסי טרור, ועכשיו הם מנסים להמשיך במהלך. ואנחנו צריכים להחליט: האם אנחנו רוצים להישאר כאן או לא. ואם אנחנו רוצים, כדאי שנתעורר וניזכר איפה אנחנו חיים – בג'ונגל אנושי שבו חיות אדם משחרות לטרף.
חמאסניקים לא נמצאים רק ברצועת עזה. גם בתוכנו יש חמאסניקים. ניאו־נאצים עם תעודת זהות כחולה. ייאמר מיד: רוב אזרחי ישראל הערבים מקבלים את מרות המדינה ומעוניינים להשתלב בה. אבל המיעוט הגזעני והאלים שהרים השבוע את ראשו המכוער הוא מיעוט גדול מדי. אלפים, אלפים רבים של ערבים ישראלים יצאו השבוע לרחובות והכו, דקרו, ירו ושרפו מכל הבא ליד – לא משנה מה, העיקר ששם ישראל נקרא עליו. משפחות עם ילדים רכים הסתופפו והסתתרו מפני כנופיות אלימות של ערבים שחיפשו דם יהודי, ממש כמו בעיירות היהודיות העלובות וחסרות ההגנה בשנות האימים של הפרעות במזרח אירופה.
גם כאן אשמים הממשלה, והמשטרה, וכל מי שמקבל משכורת בדיוק בשביל הדבר הבסיסי הזה – להעניק ביטחון בסיסי של זכות לחיים. ערביי ישראל שלא השתתפו בפרעות צריכים להיות מוגנים ובטוחים, אין שאלה בכלל, ומי שעושה לינץ' בערבי או ברכוש ערבי הוא פושע נתעב שצריך להעמיד לדין מיד ולהעניש במלוא חומרת הדין.
אבל אל תיתנו שיהפכו לכם את היוצרות. יש מקרים ספורים של פגיעת יהודים בערבים, ואין שום סימטריה ביניהם ובין ההמון הערבי המוסת והמשולהב שהתנפל השבוע על שכניו היהודים. את הפורעים האלה צריך לאסוף אחד־אחד מהבתים – אין שום בעיה לעשות את זה כי הכול מתועד ומצולם – לקחת באוטובוסים למחסום ארז, לבטל את אזרחותם הישראלית, לפתוח את הגדר ולהכניס אותם לעזה. שם אמנם לא יהיו יהודים שבהם יוכלו לפרוע, אבל עד שימצאו עיסוק אחר להרוות בו את צימאון הדם שלהם, הם יוכלו ליהנות משלל ההטבות שמעניק המשטר העזתי לתושביו. אחרי יומיים כבר יתנפלו על גדר המערכת, יזעקו ויתחננו בקול בוכים שמדינת ישראל תסכים לקבל אותם בחזרה.
בעולם וגם כאן אוהבים להשוות את ישראל והפלסטינים לשני אחים, אחד גדול וחזק והאחר קטן וחלש. תראו, הם אומרים לנו בחיוך מעושה, אתם הגדולים והחזקים, הם הקטנים והחלשים, קחו אחריות, גלו איפוק. אלה הבלים שמרתיחים את הדם. עידו אביגל הוא ילד קטן וחלש שנרצח בגלל טיל שנורה לעברו, בכוונה תחילה כדי להרוג אותו, בכינון ישיר. לארבעת ילדיי שישנים בממ"ד כבר כמה לילות, ומתעוררים בבהלה מכל אופנוע שעובר ברחוב כי אולי זו אזעקה, אין שום פריווילגיה שבגללה הם צריכים לסבול.
מדינת ישראל חזקה? שתמשיך להוכיח זאת. שתפציץ, תמגר, תשמיד, תהרוג, תחסל ותפרק לחתיכות את האנטישמים שמנסים לכלות אותה, ששורפים בתי כנסת, ששוחטים יהודים. כן, שתוריד מגדלים על גבי מגדלים בעזה. שלא תיתן דקה מנוחה לראש הנחש אסמאעיל הנייה ולחבר מרעיו שמדברים בטלוויזיה מתוך אולפן שנמצא עמוק באדמה, מסתתרים מאור השמש שאסור שיראו עוד לעולם. שכל פורע ערבי צמא דם – מג'בליה ועד לוד, מרפיח ועד כפר כנא – ידע ש"לעולם לא עוד" היא לא רק סיסמה עבשה שעבר זמנה.
יהודים לא יירצחו כאן, לא יפחדו להוציא את אפם מהבתים, לא יחששו להיות ילדים מתוקים בני חמש עם עיניים פעורות, גדולות וסקרניות שגרים בבניין בשדרות ובסך הכול רוצים דבר אחד שממשלת ישראל וצבא ההגנה לישראל חייבים לספק להם מעכשיו ולתמיד: לחיות.
