"ומה נעשה אם יהיה מבצע בעזה", שאל נפתלי בנט את שותפיו לאגף הימני ב"גוש השינוי" כבר לפני שבועיים, כשהמנדט של נתניהו התקרב לקיצו ואיתו גם רגע האמת: הקמת ממשלה עם רע"ם. זה היה דיון תיאורטי, עקרוני, על תרחיש קצה שעלול להפיל את הממשלה הנשענת על מנסור עבאס. התשובה של בני שיחו הייתה פשוטה: לנהל את המבצע כאילו אין רע״ם בממשלה, מתוך ביטחון שתחת אש, הרוב היהודי בכנסת יגבה את פעילות הממשלה בזמן המבצע. אחרי תום הסבב, ההנחה היא שהליכה לבחירות על רקע נושא עקרוני כזה ומערכה תקיפה מול עזה תהיה משתלמת ערכית וגם אלקטורלית.
בנט וסער התכוננו לכך שמלחמה בעזה תפיל את הממשלה, אבל לא צפו את האפשרות שהיא תסכל את הקמתה. אילו לא נפתחה ביום שני מתקפת הרקטות מהרצועה על ערי ישראל, עוד השבוע הייתה מוצגת ממשלה בכנסת. את הממשלה הזאת כבר לא יוכלו להקים אחרי הפסקת האש. האפשרויות כעת הן ממשלת 65 של הימין עם ימינה ותקווה חדשה, שתדרוש מנתניהו צעדים קשים כדי לרכך את התנגדותו הגורפת של סער לממשלת רוטציה איתו (ההתנגדות עודנה עיקשת בעיקר בגלל חוסר אמונו שנתניהו יקיים את הצעותיו והבטחותיו), או ממשלת אחדות אמיתית: לא כזו שתוקם בפעלול פוליטי, עם עריקים או שברי מפלגות, אלא בהובלת המפלגות הציוניות הגדולות. היא תדרוש ויתור ניכר עוד יותר של נתניהו והימין, אבל אולי תעניק מעט שקט ויציבות שנחוצים לישראל גם בלי קשר למערכה הביטחונית.
אפשרות שלישית עדיין סבירה מכולן: המלחמה שפרצה, בין השאר על רקע אי קיום הבחירות ברשות הפלסטינית, תשלח את ישראל לעוד מערכת בחירות.
האזעקה שנשמעה בהרי ירושלים ביום שני בשש בערב הייתה צפירת השכמה לאגפים נרחבים בימין. בליכוד מחד ובימינה מאידך פעלו להקים ממשלת מיעוט שתישען על התנועה האסלאמית, עד שבאה המציאות והכריעה את הוויכוח בין אוהדי נתניהו לתומכי בנט, כשידו של סמוטריץ' על העליונה. יו"ר הציונות הדתית, שהואשם בעקשנות מנותקת, התגלה כריאליסט יותר מכל מקימי הקואליציות הבלתי אפשריות על הנייר. ההכשרה המזורזת שהעניקו אנשי נתניהו למנסור עבאס, והפעולות המעשיות להרכבת ממשלה איתו מצד בנט, נראו חלק מתהליך בלתי הפיך. מעשה עשוי, שלאחריו מעמדם של ערביי ישראל בפוליטיקה הישראלית ישתנה באופן מהותי. אזרחי ישראל הערבים היו מרחק יומיים וחתימה מרגע השיא של הלגיטימציה והשותפות שלהם בשלטון: ממשלה שמוקמת בתמיכה ישירה ומפורשת של מפלגה ערבית ישראלית. לא בהימנעות, אלא בהסכם קואליציוני ישיר.
את מכת המוות להסכם הקואליציוני המתרקם עם רע"ם לא נתנו טילי חמאס, אלא אלפי צעירים ערבים שיצאו לפרעות והעלו באש בתי כנסת, תחנות משטרה וכל רכוש וסמל יהודי, ואיתם גם את חזונו של מנסור עבאס. ידו המושטת של עבאס הייתה כנה. התעקשותו גם במשך המשבר לנסות להשאיר פתח לממשלה נובעת לא רק מחישוב פוליטי, אבל המרב שעבאס מסוגל להגיד אינו המינימום הדרוש כדי לקיים איתו שותפות פוליטית, בטח שלא כאצבע ה־61 של הממשלה.
המסקנה משבוע הפרעות והפוגרומים בכל הערים המעורבות, וגם מאירועי התגובה הספורים מצד יהודים (חמורים ככל שיהיו, אין סימטריה במספר האירועים, בהיקפם ובנסיבות), לא צריכה להיות השארת ידו של עבאס תלויה לנצח באוויר, ללא מענה, אלא טיפול שורש בנשק, בפשיעה האזרחית ובהסתה הלאומנית שבחברה הערבית. וגם שיח עם מי שבאמת מתכוון לטיפול כזה. חשוב שדבר כזה ייעשה לא בבהילות ובקיצורי דרך מתוך כורח פוליטי, ובעיקר לא מתוך חולשה או תלות.
מי שבכל זאת לא אמר נואש עד אתמול בערב הוא יאיר לפיד. בנט וסער אמנם לא הודיעו לו על נסיגה מהמגעים, אבל ציננו אותם, ושיגרו הודעות לעיתונות המתעלמות מהמשא והמתן הקואליציוני הקפוא. לפיד, לעומתם, הדגיש בכל הזדמנות את המשך המאמץ לחילופי שלטון. למנדט שלו נותרו שבועיים וחצי. אם המבצע יסתיים בימים הקרובים, הוא נאחז בתקווה שיהיו לו שבועיים לקירור השטח, בקרת נזקים והקמת ממשלה. לכן מיהר לסגור את האגף שלו בגוש, ולהגיע לסיכומים סופיים מול מרצ ומפלגת העבודה כדי שענייני תיקים או ועדות לא יכשילו מהלך כזה לקראת קץ 28 ימי המנדט. לפיד לא מבין את עוצמת הלחץ המופעל על בנט וחברי ימינה, ובמידה פחותה גם על תקווה חדשה. הקהל שלו ניצב מאחוריו; מפרגנים לו על הנחת האגו בצד, ועל המאמץ הכן והנמרץ להקמת הממשלה. הטלפון שלו לא מוצף במסרונים זועמים, חבריו וידידיו אינם מפגינים מול ביתו, קהל תומכיו לא נקרע לשתיים. הוא לא סיכן את עתידו הפוליטי בעצם קיום השיחות הקואליציוניות.
עם תום המנדט של לפיד, הנראה כעת בלתי נמנע לאור הודעתו אמש של בנט ש"ממשלת השינוי ירדה מהפרק", מתחילים 21 הימים של הכנסת. בשלושת השבועות הללו כל חבר כנסת יוכל להקים ממשלה אם רק יציג 61 חתימות. בפרק הזמן הזה יכולה תיאורטית לקום ממשלת ימין או אחדות. הבעיה היא שהצדדים התהפכו: נתניהו, שהציע לבנט להיות ראשון ברוטציה כדי לסכל ממשלת שינוי, פחות מעוניין. מבחינתו, מרגע שהוסר האיום של חילופי השלטון, ייתכן שעדיפות הבחירות, שישאירו אותו בבלפור לפחות לעוד כמה חודשים, על פני פינוי מקומו לתקופה קצובה לטובת איש ימין אחר – בנט או סער או מועמד אחר מהליכוד. וכאן דרושה מעורבותם של שאר ראשי מפלגות הגוש: סמוטריץ', גפני, ליצמן ודרעי, שאמורים לתווך בין נתניהו לבנט וסער. גם אפשרות הבחירה הישירה עלולה לעלות שוב, אולי בתמיכת ימינה ותקווה חדשה שעלולות להימחק במקרה של בחירות נוספות.
אבל גם על ההנחה שבחירות נוספות ישרתו את נתניהו צריך לערער. לא ברור כיצד ומתי יסתיים סבב הלחימה הזה, אך ניסיון העבר מלמד שחמיצות הסיום עלולה להיות קשה. המלחמה אולי לא הזיקה לאינטרס הפוליטי קצר הטווח של נתניהו – מניעת ממשלת שינוי – אבל היא כן חשפה את נקודת התורפה של תריסר שנות שלטונו: חמאס התעצם, ההרתעה הישראלית נשחקה, הביטחון האישי והמשילות אינם קיימים. המשטרה – שבשנתיים האחרונות התנהלה ללא מפכ"ל – אינה מתפקדת. משל לכל שיטת הניהול של נתניהו: מה שדחוף מטופל ב"אובססיביות", כהגדרתו, אבל כל מה שחשוב ודורש תהליך ממושך – נזנח ונדחה ככל האפשר.
מבצע "שומר החומות" קיבל שם קליט באמצעות המחולל הממוחשב, אבל היעדים, שניסוחם נדרש בידי בשר ודם, עדיין נשארו עמומים: "שקט" ו"שיקום ההרתעה" הם המרב שאפשר לשמוע מהדרג המדיני. על ניצחון איש לא מדבר. לו רק הנחישות והחתירה להכרעה בשדה הפוליטי היו מופגנות גם בשדה הקרב.
