המערכה מול חמאס נכנסה לשלב הסיזיפי שלה. לאחרי ארבעה ימים של לחימה בלתי פוסקת כללי המשחק מאד ברורים: ירי טילים מסיבי מצד חמאס לעומק ישראל והעוטף מול תקיפות ישראליות אוויריות, סיכולים ממוקדים, פגיעה במחסנים והורדת רבי קומות בעזה. יש בכך דמיון רב ביחס למבצעים קודמים דוגמת "צוק איתן" (2014), חרף העובדה כי האינטנסיביות של הירי משני הצדדים קפצה מדרגה.
לעובדה שיש פה חזרתיות ביחס למוכר מאירועי לחימה קודמים יש משמעות, כיוון שהסבירות לסיום המערכה בטווח הזמן הקרוב אינה גבוהה. יכולת השיגור של חמאס לא נפגעה וגם לא תיפגע משמעותית אפילו אם הסבב יתארך וצה"ל ימשיך להפליא את מכותיו ברצועה. לחימה מן האוויר, כפי שהמחישה זאת מלחמת לבנון השנייה וכפי שהמחישו זאת כלל סבבי הלחימה הקודמים מול חמאס, היא לעולם מוגבלת ביכולת שלה לייצר מציאות של הכרעה צבאית.
המשמעות הנגזרת מכך היא שמה שמוגדר על ידי התקשורת כ"סבב" לחימה מול חמאס אינו עונה להגדרה הקלאסית של עוד התכחשות מסוגה כבר חוותה ישראל בעבר. מדובר על מערכה תפיסתית רחבה שבה ישראל מנהלת מול שורת גורמים את כללי המשחק שיעצבו את הפוליטיקה המזרח תיכונית בשנים הקרובות. הרצועה היא רק המוקד הבוער המרכזי שלה, ובמובן הזה חמאס התייצבה בראש מחנה ההתנגדות האזורי, ולכך כמובן יש משמעות אסטרטגית בכל הקשור ליכולתה של ישראל לייצר תמונת ניצחון חד משמעית שתהדהד מעבר לגבולות רצועת עזה.
בתנאים הקיימים ובמודל הלחימה הנוכחי מה שיקבע אם תהיה הפסקת אש זו – מעבר ללחצים בינלאומיים שכנראה אינם מסתמנים כרגע כמשמעותיים – היא קביעה הישראלית האם כבר ניצחנו או האם הכאבנו מספיק לחמאס. מדובר כמובן בקביעה פרשנית לכל דבר ועניין ודי ברור כי הצד שמנגד ינסה לייצר פרשנות חלופית משלו. זה אומר שהמערכה הנוכחית תהפוך לעוד מלחמה פוסט־מודרנית מסוגה התרגלה ישראל לנהל בעשורים האחרונים מערכות יחסיות, ממושכות ויקרות, כאלה שקשה מאוד להצביע בסיומן על תוצאה ברורה של הכרעה ועל ניצחון ביחס ליריב.
לעניין זה נודעת משמעות רבה כיוון שהמערכה ברצועה אינה עוד "סבב" לחימה רגיל מסוגו חוותה ישראל בעבר. זו מערכה רב־זירתית ורב־ממדית שאמנם הליבה שלה מתנהלת ברצועה, אבל יש לה אדוות גם אצל הפלסטינים ביהודה ושומרון, אצל צעירי מזרח ירושלים ובעיקר אצל גורמים מקרב המיעוט הערבי בישראל שקרעו באחת את הדו־קיום היהודי-ערבי, והפכו את הערים המעורבות לשדה קרב לכל דבר ועניין.
יתרה מזו, בשונה מהגדרות התקשורת הרואות באירועי הרצועה רק "סבב" צבאי-אופרטיבי בין חמאס לבין ישראל במשמעות דל מערכה דו־צדדית, הרי שמה שמתרחש כרגע הוא לא רק התנגשות צבאית אלא גם עימות רעיוני בין שני מחנות המייצגים שתי אסכולות אזוריות שונות: מחנה ההתנגדות של המזרח התיכון שחמאס התייצבה כעת בראשו והוא שואב תעצומות גם משינויי הממשל בארה"ב וממה שנתפס כחולשת המערכת הפוליטית והמדינתית הישראלית, ומולו המחנה הפרגמטי שישראל היא נציגת העל שלו במזרח התיכון.
בהיבט הזה, הולך ונוצר חוסר מתאם ברור בין האופי הפוסט מודרני של המערכה הצבאית אשר גורר את ישראל למציאות של עימות מתמשך נטול הכרעה, לבין ההקשר הרחב יותר של המערכה שמחייב התאמה מחדש של ההיגיון האופרטיבי כך שהמערכה הנוכחית תהפוך לאמצעי כדי לשרטט מחדש את כללי המשחק באזור. המשמעות היא אימוץ היגיון חדש-ישן של הכרעה האופיינית למלחמות מודרניות שלא רק לקצר את חשיפת העורף הישראלי למלחמה, יצמצם את פוטנציאל החרפת העימותים בתוך ישראל וגלישה לאינתיפאדה שלישית ביהודה ושומרון, אלא בעיקר יביא לסיום האירוע בניצחון ברור וחד משמעי שיהפוך את עזה לשיעור למידה אזורי ומקומי.
ישראל נמצאת כרגע על קרני הדילמה שבין התארכות המערכה הפוסט־מודרנית שתוצאתה תהא חלקית, פרשנית ודאי לא תביא לשום הסדרה אסטרטגית ברצועה, לבין קביעת כללים חדשים באמצעות מערכה צבאית מודרנית, הכרוכה בריסוק מוחלט של מסגרותיה הלוחמות של חמאס. זו הכרעה שנדרשת עבור היריבים מחוץ ואלה מבית, בייחוד במציאות שבה גורמי ההתנגדות שותפים לחתירה למוטט את הסדר היציב של העשור האחרון להשיב למזרח התיכון את פוליטיקת הזהות המאופיינת בהמשך הקונפליקטים ובערעור המציאות הביטחונית שאפשרה לאזרחי המדינה תקופת שגשוג כלכלית.
