בהמולת הקרב המתנהל כעת במרחב שבין אבנים, רימוני הלם, רקטות ומל"טים מתוחכמים, תמונות תקריב של בנינים נתוצים ועשן פרשני בלתי נלאה, חסר לנו מבט רחב שאינו כלוא בפרדיגמת הסבבים המייאשת וחסרת הפשר, כזה המבחין בקווי אופייה של המערכה כולה.
מלחמת ששת הימים הייתה רגע לאומי מכונן ומחונן. שפתי הצנחנים נגעו באבניו העתיקות של כותל חיינו, שהקדושה לא זזה ממנו. מאז אנחנו במערכה שהולכת ומתבררת בה תמונת העימות הגדולה; זו שאינה עוסקת רק בסבל היחידים ובשברי אחוזים של שטח, אלא במהויות עומק העומדות מאחוריהם. בצידה האחד ניצבת תרבות הזועקת בכל גרונה, באבניה, טיליה ומתאבדיה, "אללהו אכבר", א־לוהים הגדול והנורא. בצד השני, שלנו, ציוויליזציית "וואלה הוא עכבר", אלוהי הרשת המכרסמת אותנו לדעת. עכבר שאין מלפניו שכחה ומחילה, ושעיקר עניינו הוא הכרסום והפירוד, פירוק כל משמעות וערך, שלילת כל אמת וזיכרון.
בממלכת "אללהו אכבר" אולי לא כל אחד חאג' ולא כולם שאהידים, ויש שם הרבה אכזריות וסבל, כולל כלפי עצמם, אבל א־לוהים חי בקרבם של צעירים וזקנים, ומקומות קדושים הם קדושים באמת, כדי לחיות בהם וגם למות למענם אם צריך. וכן, גם אדמה וזית ובית. "אללהו אכבר" אינו אל פילוסופי אינטלקטואלי הנחקר בפקולטות לתיאולוגיה. זהו אל חי, חם, פועם ולעיתים זועם ונוקם. כשאנחנו באדנות קרירה מנסים להבין אותו בכלים סוציואקונומיים של תשתיות ותקציבים, אנחנו מעליבים אותם ולא פחות את עצמנו. מנוסתנו מכל א־לוהים החי בקרבנו אוטמת את אוזנינו מלשמוע אותם. לכן השאגה העולה כעת מן הרחובות היא בעיקר לאוזנינו. אפילו המתמודדת הערבייה במאסטר שף מקרינה מחויבות ואצילות למסורת אבות מעבר לזלילה לשמה.
בממלכת "אללה אכבר" יש הרבה אכזריות וסבל, כולל כלפי עצמם, אבל א־לוהים חי בקרבם של צעירים וזקנים. ב"וואלה לנד" מוכרים ערכים בזול וקונים שקט ביוקר
ב"וואלה לנד" בעיקר מוכרים ערכים בזול וקונים שקט ביוקר. תגרנות יהודית גלותית במיטבה; מסחר המלווה בפלפולי מסרונים ישנים באצטלת צדק ומשפט, כאילו משם תצמח פתאום איזו יושרה וישובו ערכים לתפארתם; כל כך מפוררים ומפוזרים כרסומי העכבר סביבנו עד שכמעט לא נותר דבר מכיכר לחם חוקנו. אבל מפירורים לא בונים משפט, חינוך או מדינה. מפירורים גם לא בונים יחד. העכבריות היא קודם כול הספק – אולי לא היו הדברים מעולם? כביכול הכול אשליה אופטית, סיפור חולף שרובו שקרי ובוודאי לא שווה להסתכן למענו.
ואחרי הספק מגיעה תודעה עכברית של פחד. "עדיף להיות חכם ולא צודק", "כל העולם יהיה נגדנו" ו"איפוק זה כוח". מנגד, בממלכת "אללהו אכבר" יש גסות ופראות אבל גם חיוניות ותעוזה. החיבור לאדמה, לזית, למסגד ולשבט מתגלה אצל כולם.
נכון, לא כולם אצלנו שייכים ל"וואלה לנד". יש בקרבנו מחנות גדולים, אולי אפילו רוב, שמחוברים אל א־לוהים דרך מסורות הבית, מסירות הנפש בקרב, אהבת המולדת. אבל באורח פלא דווקא על הציבורים הללו מסתכלת "וואלה לנד" בעקימת שפתיים, בבוז, ברחמים, כאנתרופולוג החוקר ציוויליזציה פרימיטיבית. על 300 אלף יהודים ששרים "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח" אמר ירון לונדון שהם אינם בני עמו. על מאות אלפי מתיישבים הנאחזים ברגבי אדמתה של ארץ ישראל במקומות רחוקים ומסוכנים, אנשים שהם המשכם הישיר של דגניה, עין־גב, חניתה ונגבה, מסתכלת "וואלה לנד" כעל פצצות מתקתקות, ואם אפשר להוסיף את התואר "הזויים", מה טוב.
"וואלה לנד" אינה הרוב, אינה קולנו הפנימי, אינה זהותנו האמיתית, אולם היא העכבר המכרסם בתודעתנו, המנקב את ספינת היחד שלנו בשם אוסף עקרונות בדוי המתיר לאדם לעשות ככל העולה על רוחו, ובלבד שיהיה נאור.
ואם תשאלו אותי, תכלס, מה עושים עכשיו, התשובה היא לשוב אל עצמנו; לחזור, כמו בכל ניווט טוב, אל הרגע שבו התמצאנו במרחב בוודאות. ומשם לתקן. אנו אומה שא־ל חי בקרבה, א־ל רחום וחנון אוהב עמו ועולמו. ולא, זו אינה קריאה לתשובה דתית בהכרח, זו קריאה לצוותא של חיים מרוממים ותביעה מוסרית נאצלת. "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי"; תשובה אל בורות המים, אל ארץ טובה שהדבש בעורקיה, ארץ ציון וירושלים.
ועכברים לא מגרשים במקל אלא באמצעות סתימת חורים. בספינתנו הציונית היהודית נִבעו חורים של בורות, התנכרות וציניות. הם נקדחו שנים רבות לאורך שדרתה של הספינה המחשבת להישבר. איך סותמים? חוזרים לדבר ולספר אמת, סיפור המועבר מפי אב לבנו, אם לבתה וסב לנכדיו, באהבה ובגאווה ובלי מתווכים מפוקפקים. לא מגרדים פירורים אלא שבים לספר על הלחם החם כביום אפייתו, כיום עומדנו בהר סיני להיות עם, כיום הכרזתנו על עצמאותנו, באצילות ובענווה גם כלפי יושבי הארץ שאינם מבני עמנו.
המערכה על חיינו מתנהלת כעת בשתי חזיתות. החזית החיצונית מול הגסות, הפראות והרצחנות החומדות את ארצנו ומבקשות את נפשנו; והחזית הפנימית מול תנופת ההשכחה של עצמיותנו, ייעודנו ותוכן מסע חיינו. אחת קשורה בשנייה. ניצחון בחזית הפנימית יוביל להכרעה גם בחזית החיצונית.
