אני מתפלל בבית כנסת נהדר, שרבים בו יוצאי ארה"ב. בפורים הראשון שלי בבית הכנסת הלכתי לקריאת מגילה שקטה. במהלך הקריאה כל אזכור של "המן" נענה בשתיקה, ורק לנוכח פסוק אחד לא הצליחו הנוכחים להחריש. כאשר הקורא הגיע לפסוק "וישם המלך אחשוורוש מס", צעקו לתדהמתי בזעם כל הנוכחים, כאיש אחד: "בּווו!"
גם אני לא אוהב מיסים, אבל לא בכזה להט. באמריקה הכלכלה היא הנושא המרכזי, אבל בישראל יש נושא חשוב יותר: עצם החיים של עם ישראל בארץ הזו. כמו שאמר פעם מנחם בגין לבכיר אמריקני: גם אם תאיימו עלינו בלחץ כלכלי נגן על ביטחונו של עם ישראל, ואם צריך – נאכל רק לחם ומרגרינה.
יש היום בישראל שש מפלגות ימין שעסוקות בעיקר במלחמה ביניהן; מלחמת ששת הימין. מצד אחד נמצאות הליכוד, הציונות הדתית וש"ס, ומהצד השני ימינה, תקווה חדשה וישראל ביתנו. אנחנו מרשים לעצמנו את המאבקים הפנימיים הללו, כי אנחנו שאננים. אחרי הרבה שנים של שלטון הימין, שכחנו איך נראית החלופה. לזה יש להוסיף כמה גורמים אחרים, חיוביים ביסודם. בעבר היינו כל כך ממוקדים בהגנה החיונית על עם ישראל ועל ארץ ישראל, עד שהיא מילאה את כל המרחב הרעיוני והמעשי שלנו. בשנים האחרונות זכינו לשקט ביטחוני, והתחלנו ללמוד שהשקפת עולם ימנית מתבטאת בעוד תחומים. לימין יש מה לומר גם על שוק חופשי, על שמרנות משפטית וחברתית ועל ערכי המשפחה. כל זה חשוב ומבורך ונכון, אבל אסור שיבוא על חשבון ההגדרה היסודית של הימין: הגנה על עם ישראל בארץ ישראל.
הרשינו לעצמנו להתפזר. חלק מאיתנו התמכרו להערצת נתניהו או לשנאתו, כאילו השאלה האישית הזו היא הכי חשובה בעולם. אחדים התמסרו לתיאוריות בניחוח מרקסיסטי משהו על מלחמת מעמדות בין ישראל הראשונה לישראל השנייה. לפעמים התרכזנו מדי בכלכלה. אנשי ימינה הצהירו: "לא פרנסה – לא מעניין", כאילו זה באמת הדבר היחיד שחשוב. ח"כ אביר קארה התלונן השבוע שהוא בכלל בא לכנסת כדי לדאוג לעצמאים, ואז, כדבריו, נקלע "לשיח שמאל־ימין מהאייטיז". ליברמן מתמקד בענייני דת ומדינה, וליתר דיוק: אנטי־דת ומדינה. נתניהו, מצידו, העניק לגיטימציה מסוכנת לממשלה שנסמכת על מפלגת רע"ם, ובנט רוצה לנצל את הלגיטימציה הזו. הרב טאו תמך במהלך של נתניהו, כנראה במחשבה שמלחמת התרבות מול הפרוגרסיבים הרדיקלים קריטית היום יותר מהמאבק הלאומי, והרב שמואל אליהו הכריז: "המאבק מול הערבים הוא מאבק האתמול".
פרעות תשפ"א הוכיחו לנו השבוע שהמאבק מול הערבים לא הלך לצערנו לשום מקום. מלחמת התרבות אולי חשובה יותר, אבל במקרה שלנו הדחוף קודם לחשוב. למה? כי הדחוף הוא פיקוח נפש לאומי, שקודם לכל דבר אחר. איך הייתה מתנהלת השבוע ממשלה שתלויה באצבעות של חברי רע"ם? שונאינו בעזה ובלוד אינם מחכים להכרעות שלנו בנושאי חברה, כלכלה ותרבות. אם לא נתעשת, אם לא נפסיק מיד את מלחמת ששת הימין, אנו עלולים לשלם ביוקר, ולעמוד לגורלנו בקץ הימין.
