ההבדל בין המדינה המודרנית לגרסאות הקדומות שלה הוא המונופול על השימוש הלגיטימי באלימות. המדינה, מובטח לנו, היא היחידה המורשית להשתמש בכוחה לפתרון סכסוכים, ובמקביל למנוע באמצעותו אלימות פרטית, לא לגיטימית.
כשזה עובד אנחנו חווים שקט וביטחון שהם הבסיס לשגשוג וצמיחה. אבל כשבאי כוחה של המדינה – המשטרה והצבא – עומדים חסרי מעש מול אלימות, הפרות סדר, לינצ'ים ברחוב, נזק לרכוש ואובדן תחושת ביטחון, האזרח הפשוט אומר: הייתה לכם משימה אחת, ונכשלתם. כשאלימות פושטת ברחובות יסודותיו של הסדר החברתי נסדקים, והנזק רחב בהרבה מהמכוניות השרופות והבניינים שנפגעו.
גל האלימות הפנימית שחווינו השבוע בערי ישראל, ניפץ את עצם הלגיטימציה של המדינה כמסדירת שלטון החוק, ואת הרסיסים יהיה קשה ללקט ולרפא. כשאנשים נורמטיביים לחלוטין מבקשים הגנה מפלוגות אזרחים נטולי רסן (ומקבלים אותה), וכשגם האזרחים שוחרי השלום ביותר מבקשים רישיון לנשק, זהו ביטוי לכישלון המדינה בתפקידה הבסיסי ביותר. מי שלא סומך על המדינה שתיתן לו ביטחון ינסה להשיג את הביטחון הזה בעצמו, ולהגן על עצמו ועל יקיריו בכל דרך. התוצאה היא אנרכיה וכאוס, שמהם קשה להתאושש.
אפשר וצריך לבחון את התפקוד של משטרת ישראל אל מול ההתפרעויות חסרות התקדים של אזרחי ישראל הערבים, אבל המשטרה אינה יכולה לעצור עשרות או מאות אירועי הפרות סדר במוקדים שונים במקביל, בלי תגבור כוחות ניכר. מספרי השוטרים והיחידות המבצעיות בנויים לשמירה על הסדר בזמני שלום, לא לפרעות תרפ"ט.
נדרשו לממשלה כמה ימים להבין את היקף הבעיה, לאשר את השימוש בכוחות מג"ב וצבא ואז לגייס מילואים. זהו נושא לוועדת חקירה, אבל האמת היא שהבעיה רחבה יותר. עשרות שנים של אכיפת חוק רק על מי שמצייתים לו ממילא, יצרו בקרב ערביי ישראל אווירה שלפיה אפשר לצאת לרחובות להרוג, להשמיד ולאבד, כי בעל בית אין והשלכות לא יהיו.
בשנות השמונים התפרסם ראש עיריית ניו־יורק רודי ג'וליאני בעקבות יישום "תיאוריית החלונות השבורים". ניו־יורק לא הייתה התפוח הגדול שאנו מכירים היום, אלא עיר מוזנחת ומוכת פשע. תיאוריית החלונות השבורים קבעה שהזנחת המרחב הציבורי יוצרת אווירה של אי סדר, וכל הפרה קטנה תוביל להפרות גדולות. ג'וליאני הגדיל את מספר השוטרים בעיר והנחה אותם לטפל בכל הפרת חוק, ולו הקטנה ביותר – חלון שבור, גרפיטי בתחנת רכבת, זבל ברחובות. התוצאה הייתה ירידה דרמטית בפשיעה, כולל פשיעה אלימה ורצח, שהיו נפוצים מאוד בעיר.
גם בישראל, מי שוויתר על אכיפת תקנות התכנון והבנייה על מרפסת בלתי חוקית בגליל והעלים עין מעבירות תעבורה בנגב, קיבל ארגוני פשע וגביית פרוטקשן, טרור חקלאי, רצח ושוד בהיקפים חסרי תקדים, ונשק בלתי חוקי שכעת מופנה נגדו. מתברר שהעלמת עין לא הביאה רגיעה אלא בעירה כללית, לא רק בכפרים הערביים או בפזורה הבדואית אלא גם בערים המעורבות.
התמונות מהשבוע, של העוצר שנאכף רק על האזרחים היהודים כשהערבים המשיכו בפרעותיהם, לא סייעו. דו־קיום וזכויות אזרח שוות, שהשמאל אוהב לדרוש, משמען חוק אחד לכול שנאכף בלי משוא פנים ובלי לבדוק בציציות (או בהיעדרן). רצוי גם שהחוק ייאכף באופן לא מתנצל ולא מהוסס, כולל המכת"זיות, הבואשים וכדורי הגומי שבמשטרה יודעים לשלוף מול מפגינים חרדים או מתנחלים. אם בעשורים האחרונים כל הפרת חוק, ולו הקטנה ביותר, הייתה נענית ביד קשה ולא בהכלה, בחמלה ובהבנה של הנסיבות המיוחדות, לא היינו מגיעים למצב הנוכחי.
האירועים הקשים, שמגיעים לאחר שנת מגפה, הם גם אתגר כלכלי. אם לא נתמודד במהירות ובנחישות עם הפרעות הפנימיות והמתקפה של חמאס, יהיו לכך השלכות גם על הכלכלה הישראלית. היכולת של מדינת ישראל להיות "וילה בג'ונגל" ולשגשג בשכונה המורכבת סביבנו, היא המפתח להצלחתה. דו"חות סוכנויות דירוג האשראי מציינות בדרך קבע את הסיכון הגיאופוליטי באזור, שהצטמצם בעשור החולף; גם מבצעים כמו צוק איתן לא פגמו באיתנות הכלכלית הישראלית. האמון העולמי בכלכלתנו שרד גם את הקורונה, אך האירועים האחרונים, במיוחד אם יתפתחו למערכה ארוכה ויקרה בעזה, עלולים לשנות את התמונה. סגירת נתב"ג פעמיים השבוע היא איתות בעייתי לעולם, למשקיעים ולסוכנויות הדירוג.
ישראל לא יכולה להרשות לעצמה הפרות סדר בהיקפים גדולים או מלחמה ארוכה. יד קשה עכשיו, ומכת אש דרמטית שתחזיר את כוח ההרתעה, עשויים להציל אותנו מהתפתחויות בעייתיות מאוד. מוטב לממשלה, למשטרה ולצבא לפעול עכשיו מאשר להתחרט אחר כך.
