בימים האחרונים מושמעת שוב ושוב האמירה שעל ישראל לסיים את מבצע "שומר החומות" לפני שיהיה אסון. אפשר להבין את זה – אף אחד לא רוצה לזלזל בחיי אדם. אבל בכל מלחמה שני הצדדים משלמים מחירים, ואנחנו מוכרחים לגבות מהחמאס מחיר שיגרום לקריסתו. יש כאן הזדמנות שאסור לפספס, ואסור שחשש מטיל אחד יעצור מבצע שלם. ולכן למרות הסיכון, הלחימה חייבת להימשך.
המבצע צריך להסתיים עם שני הישגים: הראשון, שחמאס יצטער על עצם קיומו. לא על ששיגר רקטות לירושלים, אלא שבכלל העז להרים ראש ולנסות להתערב בנעשה בישראל.
השני, הכרזה רשמית שבפעם הבאה שתשוגר רקטה אחת לעוטף עזה, צה"ל יעלה רביעיית מטוסים לאוויר וימחק בית של מפקד בחמאס, תוך שישראל מעבירה באמצעות המצרים רשימה מסודרת של מטרות. במזרח התיכון מבינים רק כוח, וזו השפה שעלינו לדבר.
בשלב הזה אנחנו קרובים מאוד להישג הראשון, השאלה היא כמה זמן יינתן לצבא לפעול בעזה. אולם השני כנראה יישאר תאורתי בלבד. אין אומץ מנהיגותי לכך. זו אולי הסיסמה שנשמע אחרי המבצע, אבל בפועל זה לא מה שיקרה.
ולגבי התנאי להשבת גופות החיילים: זה לא יקרה. הדרג המדיני נמצא במקום טוב כרגע, והוא לא יעז לדרוש את התנאי הזה ולהכניס את עצמו לפלונטר שבו העולם יכפה עלינו הפסקת אש ואנחנו נסיים בלעדיו. בישראל לא רוצים להודות באף כישלון. המבצע ממשיך על אדי הדלק האחרונים שלו וגם מנופי הלחץ הולכים ומתאדים. בשביל להציב תנאי כזה נדרש ביטחון ונדרשת תעוזה.
ובתחום ההסברה, יש פה כשל לאומי. צה"ל לא צריך להסביר לעולם את המציאות – בשביל זה יש גוף שנקרא "מטה ההסברה הלאומי". אולם בשבוע האחרון הוכח שאולי הוא קיים בתאוריה, אך לא במציאות.
בנוסף, מגוחך לדרוש מצה״ל לפרסם הוכחות שבבניין בו היו משרדי תקשורת אכן היו גם גורמי טרור. מערכת היחסים בין ישראל לארה״ב היא כזו שהם צריכים להסתמך על הצבא ועל מדינאים ולא לדרוש הוכחות.
לא האמריקנים, לא האירופאים, לא חמאס ולא התקשורת צריכים לדעת איך ישראל אוספת מודיעין על אויב.
