אחת מנקודות הציון הזכורות בדרך העגומה שהחלה בהכרזה הראשונית על תוכנית ההתנתקות בדצמבר 2003 והסתיימה בגירוש תושבי חבל עזה היהודים באוגוסט 2005, הייתה משאל מתפקדי הליכוד. המשאל, שנערך במאי 2004, היה אירוע די משונה. מתנגדי ההתנתקות עמלו לקראתו רבות. הם יצאו לשטח וערכו מבצע הסברה ממוקד ויעיל שעיקרו פגישה אישית, פנים אל פנים, עם כל אחד ממתפקדי הליכוד ברחבי הארץ. מבצע ההסברה, שלא היה פשוט כלל ועיקר, נחל הצלחה. רוב מוצק ממתפקדי הליכוד הצביעו נגד ההתנתקות, בניגוד לעמדת יו"ר מפלגתם הנערץ. אך מקדמי התוכנית, ובראשם ראש הממשלה אריאל שרון שיזם את המשאל, התייחסו לתוצאתו כאל זבוב טורדני שצריך לנפנף מעל האף, והמשיכו לדהור קדימה אל עבר הגירוש.
אחד ממתנגדי ההתנתקות שיצאו באביב 2004 לפקוד בתים של מתפקדי ליכוד היה עבדכם הנאמן. מצויד בתדריך מסודר שהכין אחד ממטות המאבק נגד התוכנית, ועם תפילה בלב שלמרות ביישנותי אצליח לפתוח את הפה, הקשתי על דלתות בתיהם של מתפקדי ליכוד באחת משכונות ירושלים. באחד הבתים מצאתי ליכודניק ותיק ואוהד שרוף של שרון, שהתנגד אמנם להתנתקות וכנראה הצביע נגדה, אך לא היה מוכן שאדבר במנהיגו סרה. כאשר השמעתי באוזניו את האזהרה שאם תצא התוכנית לפועל ישגרו המחבלים קטיושות על אשקלון ואשדוד, הוא השיב לי: "אריק שרון אמר שזה קשקוש. אני אצביע נגד ההתנתקות כי אסור לגרש יהודים מהבית, אבל ההפחדות האלה שאתה מציג – זה שטויות במיץ עגבניות. אריק יודע מה הוא מדבר".
גם בשיחה הזו וגם בשיחות אחרות שקיימנו אז הזהרנו מפני טילים על אשקלון, על נתיבות, אולי גם על אשדוד. איש מאיתנו לא אמר דבר על האפשרות של שיגור טילים מעזה על ירושלים, על תל אביב או על נתב"ג. לא מפני שחששנו שנישמע הזויים (הנה, אפילו האזהרה מפני שיגור רקטות על אשקלון ואשדוד נתפסה אז כהגזמה פראית), אלא משום שגם מרחיקי הראות שבינינו לא העריכו שדבר כזה עלול לקרות.
"שטויות במיץ עגבניות", אמר לי מעריץ ירושלמי של אריאל שרון כשניסיתי לשכנע אותו ב־2004 להצביע נגד עקירת גוש קטיף שתהפוך את עזה למעצמת טרור
השבוע חזרתי לפרוטוקולים של ישיבת הכנסת שנערכה ב־25 וב־26 באוקטובר 2004, ודנה בנושא ההתנתקות. בפתח הדיון נאם ראש הממשלה שרון. הוא דחה בבוז, כהרגלו, את האזהרות מפני הפיכתה של עזה לגן עדן לטרור ומפני שיגור מסר תבוסתני לאויבינו. לעומתו הזהירו שורה של דוברי ימין, דוגמת אלי ישי ועוזי לנדאו, מקטיושות שיגיעו לאשקלון ואף יתקרבו לאשדוד. "מדובר על יישובים יהודיים שאנחנו מפנים, וייכנסו לשם חמאסניקים, טרוריסטים, מחבלים, יתקדמו עוד כמה עשרות קילומטרים לגדר, והמנהרות יהיו משם אל מתחת לגדר. הטילים יגיעו גם לאשקלון וגם לנתיבות. על כלום", אמר אלי ישי בנאום מרחיק ראות. עוזי לנדאו הוסיף אזהרה מפני טילי קרקע־אוויר שיגבילו את חופש הטיס של ישראל באזור רצועת עזה. לעזרת שרון באו ד"ר יובל שטייניץ ורן כהן ממרצ, שדחו בבוז את האזהרות והסבירו באותות ומופתים מדוע דווקא ההתנתקות תמנע את התרחבות ירי הקסאמים. על שיגור טילים לעבר באר־שבע וראשון־לציון איש לא דיבר באותו דיון, בטח שלא על בית־שמש ומבשרת־ציון.
המחדל המשני שאִפשר את ירי הרקטות המסיבי מעזה, המשתק השבוע חצי מדינה, הוא עצימת העיניים של קברניטי המדינה בשנים האחרונות מול ההתעצמות הצבאית של חמאס, תוך שהם מעדיפים לשמור על השקט המדומה. העיניים העצומות אפשרו למחבלי חמאס להצטייד במערך רקטות שלא היה מבייש את חיזבאללה. חמאס, יחד עם ארגוני הטרור האחרים בעזה, בנה יכולות צבאיות שאפילו מערכות ההגנה האווירית המעולות שפיתחה ישראל, ובראשן כיפת ברזל, מתקשות לתת להן מענה מלא. אך אוזלת היד הזו היא רק חצי מהתמונה.
המחדל העיקרי שמאפשר לחמאס להפוך את רצועת עזה כולה למערך רקטי רחב ומשוכלל הוא ההתנתקות. הפער הרי זועק לעין כול: ביהודה ושומרון צה"ל מצליח לסכל חלק ניכר מפיגועי הטרור, והארגונים מתקשים להוציא יותר מאשר פיגועי חבלה קטנים; עזה הפכה לבסיס שיגור אחד גדול.
בניגוד למיתוס, גם טרור זקוק לטריטוריה. בלעדיה יכולותיו קטנות מאוד. לכן לאחר פיגועי 11 בספטמבר יצאה ארה"ב למלחמה באל־קאעידה, קודם כול בבסיסיו באפגניסטן. גם החשש הגדול של המערב ומדינות ערב מארגון המדינה האסלאמית, דאעש, נבע מההבנה שהטריטוריה היא מכפיל כוח בשביל ארגוני טרור. מה שהופך ארגון טרור לחזק ומסוכן הוא שטח שהוא פועל בו באין מפריע. ומי שהעניקה במתנה לחמאס שטח כזה הייתה מדינת ישראל, באיוולתה, לפני קרוב ל־16 שנה. כל מי שעיניו בראשו הבין זאת כבר אז, גם אם את מלוא המשמעויות איש לא העז אפילו לדמיין.
לפני הכול פלסטינים
המראות הקשים מרחובות לוד, רמלה ועכו ומכבישי הדרום והצפון לא נותנים מנוח. איש לא הכין אותנו להתפרצות אלימה כזו מצדם של ערביי ישראל. נכון, תקדימים היו – אירועי אוקטובר 2000, למשל. אך הזיכרון הציבורי והאישי הוא קצר, מדחיק את הרע ומעדיף להתמקד בטוב. רבים הוטרדו מהפער הבלתי נתפס בין מראות הוונדליזם, שרפת בתי הכנסת, הביזה ברחובות והתוקפנות האלימה של ערבים נגד יהודים בימים האחרונים, ובין גילויי הסולידריות מחממי הלב שזכינו להם לפני פחות משבועיים לאחר האסון במירון. כיצד אפשר להבין את הפער הזה? האם יש שני סוגים של ערביי ישראל? אין כבר שום סיכוי לדו־קיום בשלום?
התשובה, למרבה הצער, עגומה. כולנו בני אדם, ובין בני אדם תמיד יהיו גילויים של אחווה אנושית. אולם במקרה של ערביי ישראל וקבוצת הרוב היהודית במדינת ישראל, האחווה האנושית הפשוטה לא תוכל לשמש מצע לדו־קיום של ממש, משום שהיסוד הלאומי בזהות ערביי ישראל, או שמא היסוד הלאומני, הוא עמוק ומושרש.
בכל פעם שמתרחש פיגוע הישראלים מופתעים מחדש לגלות כמה רפים ומגומגמים הגינויים שמנפקת הנציגות הפוליטית של ערביי ישראל. גם בימים הללו שתיקת ההנהגה הערבית או הגמגום של חלקים אחרים בה עוררו כעס ואפילו תחושת בגידה. אך למען האמת מקורם של ההפתעה והכעס בהדחקה הקולקטיבית שלנו. איננו מפנימים, גם אחרי שנים רבות כל כך, עובדה פשוטה: הערבים אזרחי ישראל חשים הזדהות לאומית עם אויבי ישראל, ולא עם ישראל. הם מסוגלים לכאוב איתנו את האסון במירון משום שאין לו היבט לאומי, והוא כולו ממוקד בצד האנושי. אך כאשר הם נדרשים לבחור בין סולידריות עם ילדי שדרות לסולידריות עם ילדי דיר אל־בלח, ההזדהות שלהם לעולם תהיה קודם כול עם אחיהם ברצועה. הצעיר הערבי מלוד שבימים כתיקונם ישמח להציע לכל יהודי כוס מים ואולי גם יסייע לו להחליף גלגל נקור, יהפוך ברגעים של עימות לאומי לאויב, ממש כמו מחבל חמאס בעזה, רק עם ארגז כלים שונה.
ההבחנה הזו אינה נכונה לבל"ד ולחד"ש בלבד. היא נכונה באותה מידה גם על תע"ל ורע"ם. הפער בין מנסור עבאס לאיימן עודה הוא טקטי ורטורי, לא מהותי. גם עבאס, למרות ההונאה העצמית של רבים מאיתנו (ובהם במידת מה גם כותב שורות אלו, בטור מלפני שבועיים) הוא קודם כול ערבי פלסטיני. האשליה שנאחזנו בה, שלפיה אפשר להקים ממשלה שתתבסס על קולות מפלגתו, היא שגיאה קשה. טוב שהתפכחנו ממנה, חבל שהמחיר כבד כל כך. כל עוד היסוד הלאומני בזהות הערבית־ישראלית ימשיך להיות כל כך מרכזי, ממשלה ישראלית חפצת חיים לא תוכל להתבסס על קולותיהם של ערביי ישראל, מתונים ככל שיהיו.
