יותר מכל סבבי המלחמות והעימותים הביטחוניים ב־73 שנות המדינה, אירועי השבוע הזה החזירו אותנו אחורה בזמן, אל חלקה הראשון של מלחמת העצמאות, מיום ההחלטה על תוכנית החלוקה ועד ליל הכרזת המדינה. בחודשים הללו מדינות ערב עוד לא היו מעורבות במלחמה. זו הייתה מלחמת אזרחים בין יהודים לערבים־פלסטינים, והיא בלטה במיוחד בערים המעורבות: ירושלים, יפו, חיפה, עכו, צפת ועוד. צאצאי הפליטים שברחו מאימי המלחמה לרצועת עזה וצאצאי הנוכחים הנפקדים שנשארו בתחומי מדינת ישראל עשו השבוע יד אחת נגד צאצאי האנשים שבמאמץ אדיר הצליחו להכריע את אבותיהם.
השבוע, בפעם השנייה מאז קמה המדינה, חזרה התחושה של מלחמת אזרחים. הפעם הראשונה הייתה באוקטובר 2000, כשערביי ישראל הצטרפו לאחיהם ביו"ש ובעזה בהכרזת מלחמה על המדינה. זה נגמר ב־13 הרוגים ערבים ובטראומה הדדית שנדרש זמן רב להתאושש ממנה. והנה דווקא עכשיו, כשהיה נדמה שתהליך הישראליזציה של ערביי ישראל מגיע לשיא בנכונות פוליטיקאים ערבים בכירים להמליץ על רמטכ"ל צוק איתן כמועמד לראשות הממשלה, וכאשר מנהיג בכיר מדבר על השתלבות , ולו חלקית, אפילו בקואליציית ימין – כאילו נפלנו בבת אחת בחזרה למשבצת הראשונה, ל־30 בנובמבר 1947.
במובן עמוק אחד חשפו אירועי השבוע, יותר מכל אירוע קשה אחר בשנה האחרונה, את ערוותה וחרפתה של יומרת המשילות הישראלית. הפוליטיקאים בוכים כל הזמן על חוסר היכולת למשול בגלל פסיקות בג"ץ, ובמקרים מסוימים זה אפילו נכון. אבל השבוע נחשף שבעייתה העיקרית של המשילות נמצאת במערכות השלטון עצמן. הן שאפשרו לקבוצות פורעים, מהסוג שבדיוק כדי למנוע את אוזלת היד מולם קמה התנועה הציונית, לעשות במשך ימים ככל העולה על רוחם. שנים של חוסר רצון להתעמת עם כוח ואלימות מגזריים – אצל החרדים, אצל המתנחלים, אבל בעיקר אצל הערבים – התפוצצו השבוע בפנינו בהפגנה מביכה של הפקרות, שהובילה גם למעשי לינץ' מצד יהודים.
אבל במובן אחר יש דווקא ערך בכך שאירועי השבוע הזה מחזירים אותנו לאווירת 1947. כי השבוע הסכסוך הישראלי־פלסטיני חזר אל לב־ליבו, אל מהותו הגרעינית: לא סכסוך עם מדינות ערב, גם לא סכסוך בין מדינה וארגוני טרור; לב הסכסוך הוא העימות בין שני עמים, שתי קהילות, שתי קבוצות בני אדם, שרואים באותה כברת ארץ את מולדתם. בדיוק כמו ב־1947.
העובדה היסודית הזו היא שעושה את הסכסוך הישראלי־פלסטיני קשה יותר מכל סכסוך לאומי אחר במאה ה־20. בסכסוכים האחרים תבעו הילידים את שחרורם מידי כובש זר. עם הסתלקותו מהשטח הסתיים הסכסוך, ובמקרים רבים אפילו נוצרו יחסי ידידות ואמון. למוסלמים באלג'יריה לא היו תביעות על פריז, ולקתולים בצפון אירלנד אין תביעות על לונדון. אבל לפלסטינים יש בהחלט תביעות על יפו, חיפה, אשדוד, ובוודאי ירושלים. וגם ליהודים, לפחות בעלי הזיכרון הלאומי שביניהם, יש תביעה, קל וחומר זיקה עמוקה, לשכם, לשילה, לחברון ובוודאי לירושלים.
סכסוך כזה אי אפשר לפתור רק באמצעים מדיניים ובשרטוטי גבולות. התביעה למדינת לאום היא רק ביטוי חיצוני של ערך ההגדרה העצמית, כלומר הכבוד העצמי הלאומי; של היכולת לבנות את ביתך הלאומי במו ידיך, בלי להישלט בידי זרים. אנחנו לא היינו מוכנים להישלט בידי זרים, גם הם לא.
לכן, עוד לפני הפתרונות המדיניים, הסכסוך הישראלי־פלסטיני חייב להפנים את ערך הכבוד ההדדי: מתן כבוד לזולת, ודרישת כבוד לעצמך. הימין שכח את הכבוד לזולת, השמאל שכח את הכבוד העצמי. אבל רק הצירוף שלהם יכול, אולי, במאמץ רב, להביא מזור.בימים אלה אנחנו נמצאים בצדק במאמץ גדול וחיוני להחזיר לעצמנו את הכבוד שאיבדנו. אבל אם נסתפק בהכנעת הצד השני, לא עשינו כלום. כי הכנעה, ככל שהיא הכרחית, היא גם ההשפלה הגדולה ביותר. מי שרוצה למנוע את התפרצותה בהמשך, בדיוק כפי שקרה בעקבות מלחמת העצמאות, חייב ללוות את ההכנעה גם בדרכים שיכבדו את האחר; את כבודו האנושי ואת כבודו הלאומי גם יחד.
