הסכמי אוסלו מעולם לא היו יתומים. הייתה להם אמא ידועה בציבור, מפלגת העבודה. היה להם גם אב מוכר, יצחק רבין. לאחר שנים ספורות, כשהתברר גודל האסון שהמיטו ההסכמים האלה על ישראל, ידע הציבור עם מי לבוא חשבון. התרסקות מפלגת העבודה בדור האחרון מעידה שזיכרונו של הציבור הישראלי אינו תמיד קצר; את הסכמי אוסלו לפחות הוא לא שכח, וידע לבוא חשבון עם האחראים להן. ההתנתקות, לעומת זאת, נותרה עד היום יתומה. איש כמעט לא טורח להזכיר לנו מי אחראי לה ומי אמור לקחת אחריות על תוצאותיה. שום מפלגה ישראלית לא קיבלה עליה אחריות ולא שילמה עליה מחיר.
גם האינתיפאדה השנייה, שפרצה בשנת 2000 בעת כהונתו של יו"ר העבודה אהוד ברק בראשות הממשלה, לא נותרה יתומה. קו ישר וברור חיבר בין תהליך אוסלו והתנהלותו המדינית של ברק לפי משנת מפלגת העבודה (שכללה גם את הנסיגה המופקרת מדרום לבנון) ובין האינתיפאדה. כשהיא פרצה הכתובת לגביית התשלום הייתה ברורה, וברק נאלץ לשלם את המחיר בכיסאו. לעומת זאת, מתקפת הטילים שעברנו השבוע נותרה יתומה. איש לא נתבע לקבל עליה אחריות; היא עדיין נתפסת כגזירה מן השמיים, תרתי משמע.
אבל גם אם רבים מבקשים לטשטש זאת, קו ישיר מתחיל מההתנתקות, עובר דרך מדיניותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו מאז, ומגיע עד למתקפת הטילים של השבוע. החטא הקדמון הוא כמובן ההתנתקות, אבל בניגוד לאוסלו, במקרה הזה לא נהוג להזכיר את בית הורתה: תנועת הליכוד. אמנם אריק שרון הוא שיזם, תכנן וביצע אותה, אבל הוא עשה זאת כיו"ר התנועה. והתנועה הזו, הדמוקרטית כפי שאוהבים להזכיר לנו, לא עצרה בעדו. עוד דבר שלא נהוג להזכיר יותר מדי הוא שבנימין נתניהו, היחיד שהיה יכול למנוע את האסון הזה מבחינה פוליטית, העדיף לזגזג, לגמגם ולהתחמק מן האתגר. מההתנהלות הפוליטית שלו באותה עת, כפי שהיא מתוארת לפרטי פרטים ב"סוד הכוח", ספרה של ענת רוט על ההתנתקות, עולה שהוא דאג לעתידו הפוליטי הרבה יותר מאשר לעתיד גוש קטיף ומתיישביו, או לביטחון מדינת ישראל.
בשנת 2007, בעקבות ההתנתקות, השתלט חמאס על רצועת עזה. שנתיים לאחר מכן חזרו בנימין נתניהו ותנועת הליכוד להוביל את המדינה. כשהם עלו לשלטון חמאס היה עדיין קטן, פרימיטיבי וחלש יחסית. באותה עת יכולנו עדיין לטפל בו בקלות. אבל היה מי שהעדיף, במשך כל השנים מאז, לזגזג, לגמגם ולהתחמק מן האתגר. היה מי שחשב שהוא יוכל לספוג, להכיל, לעצום עין, לדחות ולמרוח את העניין. היה מי שהתחכם להעביר לארגון מזוודות עם דולרים בתקווה שבינתיים הפריץ או הכלב ימותו והוא לא יצטרך להתמודד עם הבעיה. העובדה שארגון חמאס הפך מאז לצבא של ממש, מצויד בארסנל רחב המכיל מגוון איומים על ישראל, אינה גזירה משמיים. יש מי שאחראי. זוהי תוצאה ישירה של מדיניות נתניהו כלפי החמאס. למצב שבו מדינת ישראל מותקפת במאות טילים ומוחזקת כבת ערובה בידי ארגון טרור חמוש, יש הורים. לאב קוראים נתניהו, והאם היא תנועת הליכוד.
בעקבות אירועי השבוע היו במערכת הפוליטית ובתקשורת מי שמיהרו לטפוח לעצמם על הכתף ולומר "אמרתי לכם". אחרים הכו על החזה בטהרנות מעושה, הודו בטעותם והצדיקו אחרים. הכול פוזיציות. הקריאות שיצאו השבוע לצופף שורות סביב נתניהו בעקבות מתקפת הטילים מעידות על חוסר יושרה ציבורית. בעניין הזה, לפחות, נתניהו הוא הבעיה, לא הפתרון. איש לא קרא לצופף שורות סביב ברק בעקבות פריצת האינתיפאדה השנייה. אחריותו להשתלשלות האירועים הייתה ברורה, וברק נתבע לקבל אחריות ושילם את המחיר.
לבנימין נתניהו היו הישגים רבים בתקופת כהונתו. מדיניותו מול חמאס אינה אחד מהם. לסיבות הטובות שהיו עד היום להעמיד לו חלופה, מתוך הליכוד או גוש הימין או מחוצה להם, הצטרפה גם מתקפת הטילים של השבוע. המצב הפוליטי מורכב ומסובך וקשה לדעת מה ילד יום, אבל מתקפת הטילים לא יכולה בשום פנים ואופן לשמש נימוק להמשך שלטון נתניהו והליכוד. היא אינה יתומה. יש לה אבא ואמא. יש מי שאמור לקבל עליה אחריות ולשלם את המחיר.
