לפני כמה שבועות פרסמתי בעמודים אלה קריאה לא לפסול על הסף את השותפות עם מפלגת רע"ם. טענתי שאם הם יצטרפו להנהגה, הם יבחרו בצד של השפיות גם אם חמאס יבעיר את הארץ. יהיה להם יותר מדי מה להפסיד. ובכן, טעיתי. חבר חכם אמר לי השבוע שאם בונים שותפות המבוססת על אינטרסים בלבד, ביום שיידלק גפרור ישוב כל אחד לחיק השבט שלו. הוא צדק. אירועי השבוע הוכיחו זאת. אבל הטעות שלי אינה מוחלטת. הצדק עמו, אבל לא לגמרי.
בני וכלתי גרים ביפו. בני לומד שם, בישיבה של הרב מאלי, ואשתו נולדה שם, בת למשפחה שעלתה לארץ מג'רבה ב־1948 והתיישבה בעיר. הם הקימו שם בית כנסת, ברחוב למרטין, הנושא את שמו של אלפונס דה למרטין, שאמר ש"הרבה יותר קל להרוס מאשר לבנות". כמה הוא צדק. את בית הכנסת הזה הציתו פורעים ערבים ביום רביעי השבוע. את האש כיבה שכן, ערבי גם כן. באותו יום צלצל אליי איהאב, חבר ערבי מפורדיס. היה חשוב לו לדבר. לנסות להסביר.
את איהאב הכרתי בתוכנית העתודה הפוליטית "120". במשך שנה התווכחנו, אבל גם מצאנו הרבה דברים משותפים. החלום שלו? צמיחתה של מנהיגות ערבית אמיתית, שתדע לדרוש מהמדינה זכויות אבל גם למלא חובות.
מה אגיד? שיחה לא פשוטה. כל אחד מאיתנו ניסה לצאת לרגע, לשעה של שיחה, מאזור הנוחות של השבט. אני רתחתי מזעם, הוא רתח גם. על דבר אחד הסכמנו מתחילת השיחה: המשטרה חושבת שאנחנו מטומטמים. גם בלוד, גם בפורדיס.
סיפרתי לו על הלילה ההזוי שעברו בני וכלתי, שגרים בבניין ישן ביפו שבו הם המשפחה היהודית היחידה. על האזעקות. על הישיבה בחדר המדרגות עם השכנים הערבים. על החששות. על חוסר האמון. הוא שאל: ואת חושבת שהשכנים הערבים לא חשו בדיוק את אותן הרגשות? אני חותם לך שגם להם לא היה פשוט. לא יודעת, עניתי לו. בינתיים לא שמעתי על יהודי מיפו ששרף מסגד. או מכונית.
לטענתו הכול מתחיל ונגמר בחוסר שוויון. "אין לנו מנהיגות. אין למהומות האלה כותרת ברורה, דרישה מאחדת. כלום, רק תסכול וכעס". עניתי שהכול התחיל בירושלים והר הבית. הוא ענה שזה רק הטריגר. דיברתי איתו על מלחמת דת, הוא הציע לי לבדוק אם הפורעים הערבים בכלל דתיים. "אופתע מאוד אם אגלה שהם צמו ברמדאן".
ביקשתי שיסביר לי את השתיקה של חברי הכנסת – למעט עיסאווי פריג' ממרצ, שיצא בבהירות נגד האלימות בלי "שני צדדים" ובלי "האיזון הקדוש" – ושל המנהיגות המקומית. הוא הסביר שאין להם משקל. שאף אחד לא מקשיב להם. שחייבת לקום מנהיגות אחרת, חכמה, מכבדת מסורת, אבל יחד עם זאת מעשית ונחושה. שלא תרפה עד שהנשק יוחרם מהערים הערביות והמעורבות, עד שהתשתיות שם יהיו נאותות. אבל תדע לדרוש את זה לא בלעומתיות אלא בשיתוף. מנהיגות שתצמח מ־80 האחוזים שרוצים לחיות בשלום.
איהאב חולם על מערכת חינוך אחת לכולם – יהודים, ערבים, חרדים, דתיים – עד גיל שש. סבבה, עניתי לו, אבל בוא נדבר על מחר, לא על עוד מאה שנה. מה יקרה מחר, אחרי השבר הזה. חזרנו עשרים שנה אחורה. חמאס השיג את מה שרצה, והחזיר את ערביי ישראל לחיק השבט הפלסטיני.
תגידי, ללי, אם המשפחות שלך ושלי יהיו תקועות בחדר המדרגות באמצע אזעקה, האם יהיו שם חששות ואי אמון, הוא שאל. לא, עניתי. נראה לי שהייתה חאפלה, האמת. אבל זאת לא חוכמה. הוא ואני למדנו להכיר לעומק. המתנחלת מעלי והערבי מפורדיס. וההיכרות הזו התבססה על השוני בינינו: דווקא כי באנו לתוכנית ששמים בה את השאלות הקשות על השולחן, הצלחנו לא להסכים אבל לכבד.
וזה בדיוק העניין. זה הדבר היחיד שאפשר לעשות כדי שנצליח לקום מחר בבוקר מהשבר הזה. לא היכרות קוסמטית של מכנה משותף נמוך, אלא כזאת ששמה במרכז החדר את הזהות הפנימית של כל אחד. לא את 20 האחוזים הפורעים, אלא את הרוב שנידון להיות דומם.
אבל זה לא יקרה מחר, איהאב. כואב מדי כרגע. אולי מחרתיים.
