חמש שנים ללא הלל, חמש שנים מאז הרצח שאירע בחודש סיוון, רצח נורא של נערה צעירה שנשחטה בידי הצורר המוסלמי. רצח בבית בתוך המיטה. פרא האדם שלח את ידו בכל וגדע באחת את הלל שלנו.
חמש שנים מאז שמענו את הקריאה שלו למען אל־אקצה. קריאה שהדהדה וגרמה למרצח לשלוח חרב ארוכה ולנסות להרוס את ביתנו. האמונה שמי ששולט בהר שולט בארץ, כדבריו של אורי צבי גרינברג, איננה רק נחלתנו. בני דת האסלאם מחזיקים בה היטב. המאבק שלהם על הארץ מתמקד במאבק על ההר. הם מבינים את סוד עוצמתו האינסופית של מקום המקדש, פיסת ההר הקטנה שמרכזת את סיפור האומה שלנו וסיפורו של העולם כולו.
המאבק שלהם לאחוז במקום המקדש נובע מעומק ההבנה שזהו סוד הכוח היהודי, אלו שערות שמשון הסודיות של עם ישראל, השיער שנתן לשמשון את כוחו וברגע שהוא נגזר אבד כוחו. לפי אמונת האסלאם, השליטה שלהם על הר הבית תגרע מכוחנו, וזו בעצם שאיפתם.
חמש שנים עברו מהרגע שקמנו מהשבעה ועלינו להר. עליית רבים, עליית נחמה, עלייה הזועקת שדווקא מתוך הכאב נביט קדימה באמונה בסוד הגאולה והמקדש. עלייה כדי לדעת שהסיפור לא נגדע ולא תם. קמנו ועלינו להר הבית בטהרה, מלווים במאות מעם ישראל שההכרה שהתיקון לא ירד משמיים חלחלה עמוקות לתהומות נפשם. המקדש אינו מקדש של דמעות ואינו מקדש של אש. יש בו דמעות ויש בו אש אדירה שבוערת בכולנו, אבל המקדש הוא ישות ממשית שתיבנה בעזרת מעשינו בפועל.
רק בעת העלייה הממשית להר בטהרה אפשר להבין את כוחנו כפרט וכאומה ואת מחויבותנו למקום, לחזון ולעתיד. רק שם אפשר לקלוט את העובדה שכל צעד קטן שלנו על ההר הוא צעד גדול בדרך לתיקון עולם ולהקמת השכינה מעפרה. מאז הרצח, בכל ראש חודש בהתמדה ובענווה אנו עולות להר לזכר הלל. ומדי חודש עולה בנפרד בעלי הכהן, מחובר בכל נימי נפשו למקום וכולו ערגה לשוב לעבודת הכוהנים השלמה.
בנקודה הזו אין מי שיעשה את השליחות במקומנו. אנו ראש החץ, החלוץ לפני המחנה. אנחנו חלק מקבוצה הולכת וגדלה של אנשים נפלאים בתנועות המקדש שעולים בטהרה, מפרסמים, זועקים ודואגים שהר הבית לא יישאר שומם. אנשים ונשים בכל גיל, בכל תפקיד. התנועה להר הולכת ומתרבה אבל עדיין איננה זרם אדיר. קבר רשב"י במירון סוחף המונים כידוע, הכותל נחשק יותר מההר, אירועי מוזיקה ממלאים יותר קהל מאשר העולים. דרכנו עוד ארוכה.
לפני חמש שנים, בעת עליית הנחמה ההמונית שקיימנו עם תום השבעה, החלפנו את שמו של השער היחיד שאנו רשאים להיכנס דרכו לשטח ההר, מ"שער המוגרבים" ל"שער הלל". המוגרבים שקעו בתהום הנשיה ואילו הלל היא התנועה בנפש הנכונה לכל עולה בהר. פנינו לגורמים המוסמכים לאשר את שינוי השם באופן רשמי, שם שכל כולו קריאת כיוון לאומית.
מובן שלא נענינו. זכינו בהתעלמות רבתי ובסוף דחו אותנו בקש, אבל השינוי אינו תלוי בוועדה כזו או אחרת. השינוי תלוי בנו. ככל שנעלה יותר להר, ככל שניגע בקודש ללא פחד, ככל שנעמוד על זכותנו כיהודים לעלות בכל שעות היום, בתפילה, ללא הגבלה וללא השפלה, ככל שנרים ראש בגאון, כך נוכל לומר שאנו שותפים לעליית הקומה הלאומית שכה נדרשת לנו.
סיימנו את "הימים הנוראים" של חודש אייר, ימים שכולם מסירות נפש אנושית ועשייה לאומית, מקום שבו האומה מראה את עוצמתה וכוחה. כעת אנו צועדים לימי סיון, ימים של מתן תורה, ימים שבעולם מתוקן יש בהם עליה חגיגית לרגל למקדש, תחילת הבאת הביכורים, שתי הלחם, ימי חג צבעוניים וחגיגיים מלאי תודה. כדי להגשים מציאות לא מספיק לחלום ויש גם ללחום למימושה. העלייה בהר תהיה התחלה טובה של השבת מלחמה שערה.
עליית המונים להר לזכר הלל אריאל תתקיים בע"ה ביום שלישי,
ז' בסיון (18.5), בשעה 08:30.
לפרטים: רינה, 054-7543051.
להדרכה הלכתית: הרבנית עידית ברטוב 050-3663101
הכותבת היא חברה בתנועת נשים למען המקדש ואמה של הלל אריאל הי"ד
