מפלגת האיחוד הלאומי החרד"לית, אגף בסיעת הבית היהודי, החלה לאחרונה להוביל קמפיין בתחום דת ומדינה – ממודעות שמתגאות בפעילות למען "ההדתה" של הציבור הרחב ועד מצע מפורט בתחום.
קריאה במצע מלמדת שאין הרבה הבדל בין התפיסה הדתית של האיחוד הלאומי ובין זו של המפלגות החרדיות. המצע פותח בקביעה ש"התורה ועבודת ה' הנובעת ממנה הן הערך העליון בחיי האומה". מן הקביעה הזו אפשר כמובן להסיק, אף שהדבר אינו כתוב במפורש, שלמי שסבור שפינוי שטחים או יישובים בארץ ישראל הם עבירה הלכתית, ברור גם לגמרי שיש לסרב פקודה לבצע עבירה כזו, שהרי "התורה היא הערך העליון".
בהמשך עוסק המצע בחיזוק ערכי המשפחה, שאחד הביטויים להם הוא ש"התנועה תפעל למנוע כל חקיקה שתאפשר נישואין חד־מיניים או אישור זכויות אחרות שיגרמו הכרה כמשפחה בקשרים אלו". בתחום השבת קובע המצע ש"התנועה אינה תומכת ביוזמות פרטיות או בהצעות פשרה… שמחלישות את שמירת השבת הציבורית ומכרסמות בה". בסעיף אחר נקבע ש"התנועה תמנע כל מתן תוקף והכרה בתנועות שאינן אורתודוקסיות".
כל הסעיפים האלה היו יכולים להופיע, כמעט ללא הבדל בניסוח, במצעי המפלגות החרדיות. החלק במצע המתייחס לרבנות הראשית ומעניק לה סמכות בלעדית ועליונה לפסיקת הלכה ברמה הממלכתית היה יכול להיות בעבר סלע מחלוקת בין הציונות הדתית לחרדים. כיום, אחרי שהשתלטו על הרבנות הראשית, החרדים הם גדולי התומכים בקביעה שלרבנות הראשית תהיה סמכות בלעדית בכל הנוגע לתחומי הדת ברמה הממלכתית והציבורית בכלל. רק החלק האחרון, שמשום מה נדחק לסוף המצע, יכול להיחשב כשונה מתפיסת העולם החרדית: הוא עוסק ב"שירות צבאי ולאומי" וקובע ש"התנועה רואה… בחובת השירות הצבאי בצה"ל מצוות עשה המוטלת על כל אדם מישראל" (גם נשים בכלל אדם?), וש"התנועה קוראת לראות אתגר לאומי בהשתלבות במערכת הצבא והביטחון במסגרות הנוספות על שירות החובה בצה"ל".
כל זה קורה אף שהמציאות הוכיחה שתפיסת העולם החרדית הביאה את תחום הדת והמדינה בישראל למקום חשוך, ולמצער אנכרוניסטי. הזוגיות החד־מינית היא תופעה קיימת ורווחת. גם אני רוצה לראות הבדל, לפחות סמלי ("ברית זוגיות" לעומת "נישואין"), בין זוגיות חד־מינית לזוגיות הטרוסקסואלית, ומנגד, עצם רצונם של זוגות חד־מיניים להקים משפחה צריך דווקא להיחשב כניצחון למוסד המשפחה, במיוחד בעידן שמוסד זה מותקף מכל עבר.
ההתנגדות לפשרות בתחום השבת, בנוסח "פתיחת מוסדות תרבות וסגירת המסחר", בשם ההיאחזות בסטטוס־קוו הפורמלי שכבר מזמן אינו מיושם ובשל החשש להירשם בדפי ההיסטוריה כמי ש"התפשר על השבת", הביאה לכך שבסופו של דבר מוסדות התרבות וגם המסחר הולכים ונפתחים. היום כבר קשה הרבה יותר להגיע לפשרה כזו, ובעוד כמה שנים המצב רק יחריף. הוא הדין ביחס לתנועות הלא־אורתודוקסיות: במקום לנסח ציפייה פוזיטיבית ליתר מחויבות מסורתית של בני התנועות הללו, והצעת עזרה לממש זאת בפועל, ההחרמה והפסילה הגורפת שלהן לא יוכלו לעמוד לאורך זמן, גם לא בישראל.
יתרון אחד יש למסמך: עצם הכרתו בחשיבות נושאי הדת והמדינה, לעומת שתיקתם הרועמת של נפתלי בנט ואיילת שקד, מנהיגי הבית היהודי, בסוגיות הללו. יש שני הסברים אפשריים לשתיקה הזו: חששו של בנט להתעמת עם האגף החרד"לי שלו, שהרי ברור שהשקפותיו בתחומים האלה שונות משלהם; או ראייתו את הסוגיות האלה כסוגיות מגזריות, בעוד שהוא רוצה להתבלט כמנהיג לאומי. אלא שיש סתירה פנימית בין שני המניעים האלה: מנהיג מפלגה דתית החושש להתעמת עם החרד"לים יתקשה גם להציג את עצמו כמנהיג לאומי.
יתר על כן: השנים האחרונות הוכיחו שסוגיית הדת והמדינה היא הנושא האזרחי החשוב ביותר לישראלים, לאחר סוגיית הביטחון. רוב הסערות הציבוריות הגדולות בשנים האחרונות נסבו על הסוגיות האלה. רק לאחרונה כמעט נפלה הממשלה בגלל חוק הגיוס, ורק לאחרונה הורה ראש הממשלה לא להעלות עד סוף הקדנציה הצעות חוק בתחום הדת והמדינה, להבדיל מכל נושא אחר, מתוך הכרה בנפיצות של הנושא.
צריך להודות: לא רק הבית היהודי, גם מפלגות ותנועות חילוניות הולכות וממעטות בעיסוק בסוגיות דת ומדינה, ובכלל זה תנועות כמו מרצ והאגודה לזכויות האזרח. אבל בעוד לאחרים יכול להיות סדר יום אחר, הרי זכות קיומה הציבורי של הציונות הדתית הוא בהצגת עמדה מאזנת בין שלושת היסודות של הקיום היהודי המודרני: הלאומיות, המסורת והערכים הדמוקרטיים־ליברליים.
יחידים מבני הציונות הדתית יכולים כמובן לאמץ סדר יום אחר, ואף לשאוף לעמדת הנהגה לאומית במפלגות הגדולות. אבל לציונות הדתית כגוף מאורגן, בין במפלגה ובין בארגונים חוץ־פרלמנטריים, אין זכות קיום ללא התייחסות מאוזנת למתח שבין שלושת הקטבים הללו.
