אחת לכמה זמן מתפרסמות תוצאות של סקר אמון הציבור כלפי מערכות שונות במדינה. מבין הגופים השונים, הגוף האהוב ביותר בישראל הוא צבא ההגנה לישראל. בימים האלה מיותר להכביר על כך מילים. צה"ל שומר עלינו מפני אויבינו ומפעם לפעם הוא מוציא לפועל מבצעים מבריקים ומוצלחים. והוא גם צבא העם; בכל רגע נתון, (כמעט) לכל אחד יש חבר או בן משפחה שמשרת בצבא.
בקצה השני של הסקאלה נמצאת המשטרה. המשטרה היא "ילד הכאפות" של מדינת ישראל. מדברים עליה רק כשהיא מפשלת, רק כשהיא טועה. כמעט לא קורה שמשבחים אותה על ההצלחות שלה. המשטרה היא גוף עם תקציב מדולדל שרחוק מלהספיק אל מול האתגרים שעומדים בפניה. והיא גם לא אהובה במיוחד. מי מאיתנו שמח להיתקל בשוטר? את השוטרים אנחנו פוגשים רק בנסיבות לא נעימות: כשהם עוצרים אותנו על עבירת תנועה או כשהם מפזרים את ההפגנה שלנו. גם כשפורצים לנו לבית אנחנו קוראים לשוטרים. פעמים רבות איננו נענים ואז אנחנו כועסים עליהם. נכון, התפקוד של המשטרה רחוק מלהשביע רצון, גם בתחום הזה. אבל המערכת קטנה והצרכים מרובים. ואותנו כאזרחים זה לא מעניין, אנחנו רק רוצים שהיא תבוא לעזור לנו כשאנחנו קוראים לה.
העניין הזה בולט במיוחד בנושא של השמירה על הסדר הציבורי. בעין הציבורית, או שהמשטרה הפעילה מעט מדי כוח או שהפעילה יותר מדי, אף פעם לא במינון הנכון. ובדרך כלל העמדה תלויה בהשתייכות המחנאית. המחנה שתומך במחאה המדוברת יטען להפעלת כוח יתר, וזה שכנגדו יטען שהמשטרה הייתה רכה מדי.
כשמדובר במגזר הערבי העניין כבר הופך לפוליטי והמשטרה נקלעת למלכוד. במרד הערבי הקודם באוקטובר 2000, המשטרה עשתה מה שיכלה כדי לשמור על החיים ולהשיב את הסדר על כנו לאחר מספר שבועות של כיבוש ערבי של אזורים במדינה. בתמורה המשטרה קיבלה נזיפה קשה מוועדת אור, ועדה שקמה בלחץ פוליטי ולבסוף ביקרה את כל הפעולות שבהן נקטה.
דומה שהדילמה שבה מצויים השוטרים מגיעה לשיא במצב שבו הם נדרשים לשקול שימוש באש חיה. למצב הזה נקלע קצין המשטרה שירה בסלומון טקה כשחש סכנה לחיי משפחתו. נראה שבישראל 2021, כל אדם – שוטר, חייל או אזרח – שנקלע לסיטואציה שבה הוא מותקף יתקשה לחזור הביתה בשלום. בית קברות, בית חולים או בית סוהר – אלה המקומות שאליהם הוא יוכל להגיע, תלוי כיצד יבחר לפעול (או לא לפעול). הוא יוכל לשוב לשגרת חייו מבלי מפריע רק אם יתמזל מזלו והוא יספיק לברוח בזמן, או במקרה שהתוקף שייך לשבט "פריבילגי" – שם קוד לזרם שמתויג כמדכא, זה ששייך לרעים; לדוגמה, חרדים או מתנחלים. כפי שלמדנו בעמונה, מותר לעשות להם הכל.
בסופו של דבר, זו פסיכולוגיה פשוטה. נחשוב לרגע על השוטר הפשוט שנשלח לזירה מלאה בפורעים. מה יקרה לו אם הוא יישב בצד או יצפה להנאתו בציפורים? המשטרה תספוג ביקורת, יהיו שידרשו לפטר את המפכ"ל. אבל הוא? מי בכלל יידע את שמו? מי ינקוט נגדו באמצעי כלשהו על כך שלא ירה, שלא הגן על חיי יהודי שהותקף? מאידך, אם הוא יירה ויפגע במישהו, מיד תיפתח חקירה של מח"ש, הוא יעבור לינץ' בתקשורת, איומים על חייו מצד החמולה של התוקף, ולפעמים גם יועמד לדין. למה הוא צריך את זה? הפיתוי שלא לפעול הוא חזק מאד. אחרי הכל, לשוטר הזה יש משפחה, וגם עבודה שהוא צריך לשמור עליה.
אז לפני שאנחנו מכפישים את השוטרים, לפני שאנחנו מוציאים את דיבתם רעה על כך שהם לא קיימו את חובתם להגן עלינו, בואו נחשוב האם אנחנו הגנו עליהם כשהם היו צריכים אותנו. מה עשינו למענם בכל המקרים שגופים קרים ומנוכרים ישבו בחדר ממוזג ודנו אותם על מה שהם עשו בזירה חמה תחת מתקפת אבנים ובקבוקי תבערה? האם העיתונאים שכותבים על מחדלי המשטרה במהלך הפרעות השתמשו בכוחם כדי להגן על כבודם של השוטרים ולאפשר להם להשתמש בכלים שניתנו להם כדי למלא את תפקידם?
שמעתי את ראש הממשלה מדבר בלהט בפני שוטרי מג"ב. הוא הבטיח להם שהוא מגבה אותם לפעול בנחישות אל מול הפורעים מבלי לפחד מוועדת חקירה. לו הייתי שוטר מג"ב, לא הייתי מאמין לפוליטיקאי הכי פחות אמין בישראל. הוא לא יטרח לחלץ את השוטרים מדינו של מח"ש או מוועדת החקירה הבאה. גם עשרים ראשי ממשלה ושמונים מפכ"לים לא יעשו זאת. אף אחד לא יעזור לשוטרים ביום פקודה.
בכל פעם שתוקפים את המשטרה על מחדליה או על הברוטליות שלה, גם כאשר הביקורת מוצדקת, אני מרגיש צביטה בלב. אני שואל את עצמי: מה אם יום אחד יימאס לכל השוטרים להיות הילד הנזוף של המדינה והם פשוט יעזבו את המשטרה? ומה אם אף אחד לא ירצה להתגייס אליה? הרי אין לנו משטרה אחרת. התסריט הזה עדיין לא קרה, אבל קרה תרחיש אחר, דומה למדי: השוטרים באים לעבודה אבל לא עושים את העבודה. הם פשוט מפחדים.
