המחדלים האיומים שנגלו לעינינו בשנה האחרונה בשורה של תחומים – ההתמודדות עם המיגזר החרדי והמיגזר הערבי בימי הקורונה, אסון הר מירון, ובשבוע האחרון גם האלימות הקשה בין יהודים לערבים בכל רחבי הארץ – מחייבים הקמה של שורת ועדות חקירה, שצריכות לבדוק במיוחד את מחדלי המשטרה בכל האירועים האלה, אבל גם לבדוק היטב האם ניתנו למשטרה הוראות להעלמת עין מעבריינות כזו או אחרת. אסור שהכשלונות האיומים הללו יישארו יתומים, וחובה לבדוק את כולם, בין היתר מכיוון שיש להם גם מכנה משותף ברור: בכולם הכשלון העיקרי נופל על המשטרה והגורמים הפוליטיים האחראים לה. את תרבות הפוליטיזציה של המשטרה מוכרחים לעקור מן השורש, לפני שתביא עלינו חלילה עוד הרבה אסונות נוספים.
אבל עוד לפני שיוקמו ועדות החקירה המתבקשות, אירועי השנה גם מסמנים כמה תובנות ברורות של התמודדות, ואחת המובהקות שבהן היא הצורך להאציל יותר ויותר סמכויות לרשויות המקומיות וליוזמות של אזרחים מסורים. במשבר הקורונה ראינו שרק כאשר שותפו ראשי הרשויות, המכירים את האוכלוסיה היכרות קרובה, דברים התחילו לזוז. באסון הר מירון ראינו שכבר שנים ארוכות ניסו כמה מראשי המועצה האזורית מרום הגליל, האחראית גם לקבר רשב"י, לטפל בהשתלטות של גורמים שלא כפופים לשום נורמה של חוק וסדר; ניסו ונהדפו, על-ידי הגיבוי הפוליטי שקיבלו אותם גורמים. וגם בשבוע האחרון ראינו איך היחלצותם של מתנדבים מיישובי השומרון להיכנס לואקום שהשאירה המשטרה העניקה הרבה יותר בטחון לתושבי לוד היהודים.
במקומות שבהם המדינה כשלה, שוב ושוב ושוב, אין מנוס מלהכניס גם כחות מקומיים לפעולה. יש רגליים לסברה שהפוליטיקאים המקומיים יתפקדו הרבה יותר טוב ממקביליהם הארציים. בשעה שהפוליטיקאים הארציים נבחנים לעתים קרובות על ידי קהלם לפי רמת עמידתם על עקרונות אידיאולוגיים, הפוליטיקאים המקומיים נבחנים בעיקר במבחן התוצאה הפרקטית: הצליחו להפחית את התחלואה או להגביר את רמת הבטחון, או שמא כשלו במשימה.
מערכת המימשל בישראל היא אחת הריכוזיות ביותר בעולם הדמוקרטי. זו המציאות כבר מימי המנדט הבריטי, שם השלטון הבריטי לא רצה, בצדק מבחינתו, להעניק סמכויות לתושבים 'הילידים', שרצו ממילא לסלק את הבריטים. לפוליטיקאים הישראלים שהחליפו את הבריטים היה מאוד נוח עם הסידור הזה, שהרי כל פוליטיקאי או איש ציבור רוצה כמה שיותר סמכויות, כאלה שיעניקו לו כח ועוצמה ויגרמו לאנשים לשחר לפתחו ולהעניק לו בתמורה תמיכה פוליטית. אבל אחרי שהקונספט הזה נכשל כל כך הרבה פעמים, ואחרי שהמשטרה עצמה הודתה במהלך השבוע האחרון שלא היו לה מספיק כוחות כדי להתמודד עם כל זירות העימות, הגיע הזמן שלא להסתפק רק בכוחות ארציים, אלא לאפשר גם לכוחות מקומיים לפעול.
בעניינים מינהליים אפשר להסתפק בעצם האצלת הסמכויות לרשויות המקומיות. כשמדובר בבעיה של מחסור בכח אדם ראוי לאפשר גם הקמת כוחות של שיטור מקומי ומרחבי, וכן אפשרות סיוע ממתנדבים בכלל רחבי הארץ. לכל שינוי יש גם מחירים, וברור שבשינוי המוצע כאן טמונות גם לא מעט סכנות. העיקרית שבהן היא עצם קיומם של כוחות שיטור הכפופים לעירייה, כלומר לראש העיר, ועלולים להתפתות לשרת גם את האינטרסים האישיים שלו, או להיות קלים מדי על ההדק באופן כללי.
משום כך חשוב שהרגולציה של כל הכוחות המקומיים, מהעירייה ועד השיטור העירוני, תישאר בידי המדינה. המדינה היא שתקבע מהם הקריטריונים להאצלת סמכויות בכלל, ולהפעלת מערכות שיטור מקומיות בפרט, כולל הוראות פתיחה בנשק המיועדות למנוע הפעלת נשק באופן נחפז מדי. צריך גם לנקוט בעונשים קשים במיוחד למי שיפרו את ההנחיות. אבל אסור שהבעיות הכרוכות בהפעלת כוחות מקומיים ימנעו את עצם הקמת הכוחות האלה. התירוץ בדבר 'שמיכה קצרה מדי' יכול אולי לספק את ועדת החקירה שתחקור את מחדלי המשטרה בלוד. אבל הוא לא יוכל לספק את האלמנה והיתומים של האדם שערבים (או יהודים) רצו לעברו בחמת זעם ודקרו, או היכו אותו, למוות, כי למשטרה לא היו מספיק שוטרים לשלוח לזירה הזו. האזרחים רוצים חיים, לא תירוצים, וזו חובתה של המדינה לדאוג לכך.
