בוקר אחד לפני שבוע בערך, אחרי שנפרדתי מעקיבא בכניסה לגן, הלכתי דרך אחת הסמטאות בשכונה שלנו לכיוון הכולל שבו אני לומד בבקרים. מולי באו שני אברכים רזים ואפילו קצת דומים וכבר מרחוק הבחנתי שהם מדברים בלימוד. מדברים בלימוד זה לא סתם. לדבר בלימוד זהו סוג אחר של דיבור. זוהי הוויה ממש. זו לא סתם פעולה של שני אנשים שמדברים אחד עם השני, פעם על מזג האוויר ופעם על הבחירות ופעם על לימוד. לא. לדבר בלימוד זהו מהלך פנימי של שקיעוּת עצומה, שבא לידי ביטוי בפעולה הפשוטה של הדיבור, שאותה כולם מכירים. זה אפילו לא לומר דברי תורה, או דרשה, או ללמד שיעור מפולפל ככל שיהיה. לדבר בלימוד זה משהו אחר. קשה להסביר.
אז אני מתקדם בסמטה והם מתקדמים מולי ואני רואה את האחד ממולל בזקנו הדליל בריכוז והשני חותך את אוויר הבוקר הנעים בתנועות אגודל סיבוביות. ופתאום, בקטע ממש לא צפוי, נתקפתי קנאה שכרסמה אותי באחת ואיימה להוציא אותי מן העולם. התקף כזה של קנאה לא זכור לי. משהו במראה של שני האברכים הקדושים האלה מדברים בלימוד בשעת בוקר כל כך מוקדמת גרם לי לקנא בהם עד עמקי נשמתי. ואני מתקרב והם מתקרבים ואני משתוקק לקלוט ולו משפט אחד מהדיבור שלהם בלימוד, ואני יודע שתהיה רק שנייה אחת שבה נחלוף איש על פני רעהו (רעיו במקרה הזה) וכל מה שרציתי מהשנייה הזו הוא לטעום, אפילו בקטנה ממש, את טעם הלימוד המתוק מדבש של השניים.
הלימוד הישיבתי לא דומה לשום לימוד אחר. הוא תובע ממך שקיעוּת טוטאלית וריכוז שלא מתאימים לכל אחד ולא תואמים לכל תקופה בחיים
טוב, זו לא פעם ראשונה שלי. אני מצותת ידוע לשיחות. הרבה פעמים אני אפילו כותב שיחות שאני שומע באוטובוסים, בבתי קפה או בתחנות רכבת. זה טריק טוב כזה וקצת ממזרי של תסריטאים ומשוררים. אבל אעצור כאן כדי שלא תפסיקו לדבר בנוכחותי. וכשסוף־סוף חלפנו, המילים הבודדות שהצלחתי לקלוט היו: וזה הַגֶּדֶר השני של הַתְפָּסָה. ניקדתי בכוונה, ואף על פי כן אני משוכנע במיליון אחוז שרוב ככל הקוראים קראו את המשפט הזה כמו משפט יפני שכתוב במילים בעברית, תודו. ועצם המחשבה הזו מעלה על פניי חיוך משועשע ומטופש. כי אני הבנתי את המשפט שאמר האברך ואני מרגיש כאילו יש לי גישה לשפת סתרים עתיקה ומסתורית. אבל כאן אני גם מוכרח להודות שאם רגע לפני כן הרגשתי קנאה, ברגע שאחרי הרגשתי חלישות הדעת. כי אמנם הבנתי את המשפט מבחינה תחבירית ואפילו זכרתי שהוא קשור למסכת נדרים אבל את כל ההקשרים הלמדניים של המשפט לא זכרתי! לרגע אפילו שכחתי מה זו התפסה. השם ירחם עליי. ואז נזכרתי בזמן קיץ ההוא שלמדנו נדרים בישיבה ואיך טובי הלמדנים היו הולכים עם ידיים מאחורי הגב הלוך ושוב בין ספסלי בית המדרש ומייגעים את מוחם בגדרי התפסה, ואיך השיעורים היו קשים ואיך הדיוקים היו דקים ואיך הסברות היו נאמרות בלהט ושוככות באכזבה ואז שוב מתלהטות. כי הלימוד הישיבתי לא דומה לשום לימוד אחר. הלימוד הישיבתי תובע ממך שקיעוּת טוטאלית וריכוז אינסופי שלא מתאימים בהכרח לכל אחד ולא תואמים בהכרח לכל תקופה בחיים. יש משהו בלימוד הישיבתי שעצם קיומו מבטל עיסוק מעמיק בשאר דברים. זה יכול להסביר הרבה על הלך הרוח הישיבתי שיש בו גם חסרונות, אבל הפעם אני לא רוצה לציין חסרונות, כי הטור הזה עוסק דווקא בגעגוע שלי ללימוד הזה, לשקיעוּת הזו, לשאיפה הזו להיות מונח ברמ״ח ושס״ה בגדרי התפסה, למשל.
הקנאה שלי באברכים השתדרגה לקנאת סופרים שתרבה חוכמה. אז מסוקרן ומוטרד נכנסתי לכולל ועליתי לקומה העליונה ופתחתי את הלפטופ שלי וחיפשתי בגוגל את המילה ״התפסה״. ככה סתם. בלי להתחכם עם גוגל. בלי לשאול אותו מה זה התפסה. ניגשתי ישירות לבדוק את רמת השקיעות של גוגל במושגים תלמודיים. ושם, בתוצאה השנייה (אחרי מודעה של בית דפוס שעושה הדפסה על מוצרים) הופיע ערך התפסה מתוך האתר ויקישיבה. ונכנסתי לערך וקראתי אותו בעיון מתחילה ועד סוף ושלפתי מהספרייה מסכת נדרים ורמב״ם ועוד כמה ספרי ראשונים שהיו בנמצא וניסיתי לצלול שוב כמו בימי הישיבה הטובים ההם אל מעמקי הסוגיה, ולהידמות במשהו לזוג האברכים מהסמטה ולבחור הצעיר והשואף שהייתי, וככה למדתי בבוקר הזה. הפסקת שירותים אחת, הפסקת קפה אחת ואז מבט בשעון הזכיר לי שאני צריך כבר למהר לאסוף את עקיבא מהגן ושהבטחתי לו ארטיק ושאני צריך לעשות קנייה קטנה במכולת ולענות לכמה מיילים ושיש לי גם טור למוצש שלא הספקתי לסיים.
