אמירה שהייתה פופולרית בעבר תיארה את עוצמתה של חברת ענק כלשהי בכך שיש לה "תמ"ג של מדינת עולם שלישי". יכול להיות שהאמירה הזו כבר לא בשימוש היום כי ערכן של חברות כמו פייסבוק וגוגל כבר מזמן עבר את זה של מדינה ממוצעת במזרח אפריקה, או אולי פשוט כי אף אחד כבר לא יודע מה זה תמ"ג. בכל אופן, יש סיבה לכך שההשוואה בין חברות גדולות למדינות, כמה שתהיה שגויה, היא כל כך טבעית: בסופו של דבר מדובר במערכות חברתיות מורכבות עם פוליטיקה, תרבות, (לפעמים דת) וכלכלה משלהן.
ההשוואה הזו הייתה נפוצה במיוחד בשבוע שעבר, כשהעולם המתין להחלטתה של "הוועדה המפקחת" של פייסבוק: אותו ארגון עצמאי־לכאורה שנשלחות אליו החלטות קשות בנוגע למדיניות החברה, במקרה הזה בחינת הקפאת חשבונו של נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ וקביעה האם יש להשיבו לחיים ברשת הענקית.
בתרגיל טרמינולוגי מעט הזוי, כינו ברורה: בית משפט עליון, עבור רוב העולם, ברוב המקרים, אמור להיות מוסד עצמאי לחלוטין, בעל יד חופשית לדון בתיקים שמונחים לפניו ועם סמכות מוחלטת לפסוק לכאן או לכאן, כאשר החלטותיו כתובות בברזל. כינוי הוועדה בשם זה היה דרכה של פייסבוק להראות כיצד היא חברה שווה, מאוזנת, אפילו דמוקרטית, עד כדי כך שהיא מוכנה לשים את גורלה בידיו של גוף ביקורת עצמאי. לכאורה.
הבעיה היא שמדובר באחיזת עיניים אחת גדולה. כמה שתנסה להידמות למיקרוקוסמוס ליברלי־דמוקרטי, מגדלור של צדק ויושרה בתעשייה חשוכה, העובדה היא שפייסבוק הייתה ותישאר חברה שמטרתה למקסם רווחים ולצמצם הפסדים, וכל החלטה שלה תמיד־תמיד תגיע לשיקול הזה, בדיוק כמו כל חברה אחרת. עניין אחר שגם קשור באופן הדוק לנקודה הזו הוא שפייסבוק היא לא דמוקרטיה אלא מונרכיה, אולי עם נגיעות של שלטון אריסטוקרטי: המלך מארק צוקרברג קובע את החוקים ומקבל החלטות. אם הוא מחליט להקפיא את החשבון של דונלד טראמפ, החשבון של דונלד טראמפ יוקפא. אין הצבעה, אין חוק. וגם אם יש חוק – הוא, בשבתו על הכס המלכותי, יכול להטיל עליו וטו. חֵבר המנהלים (שהוא המנהל שלו) אולי יכול להזיז אותו במצב תיאורטי, אבל מכאן ועד הדרך שבה מציגה את עצמה החברה, הפער עצום.
ההשלכות ברורות. אלפי המילים שנשפכו על "בית המשפט העליון" של פייסבוק לא יוכלו לשנות את העובדה הפשוטה שמדובר בגוף נטול אחריות, נטול סמכות, ופשוט נטול שיניים. אם פייסבוק הייתה דמוקרטיה ייצוגית עם ענפי שלטון שונים שבולמים זה את הכוח של זה, הוועדה המפקחת הייתה לא רק מחווה נאה אלא גוף שקיומו הכרחי לקיומה של החברה. אך המציאות שונה בתכלית.
הוועדה החליטה שפייסבוק תצטרך לקבל החלטה מפורשת לגבי חשבונו של טראמפ בתוך שישה חודשים, וגם העבירה ביקורת על ההחלטה המקורית. אבל מה יקרה אם המלך לא יקשיב? כלום ושום דבר. ה־D9 של צוקרברג מוכן ומתודלק לעלות על הוועדה מתי שרק יחפוץ בכך.
וזה עוד לפני שדיברנו על כך שמדובר בעצם בוועדת אח"מים, שהרי בכל יום מושעים, מוקפאים ומגורשים עשרות אלפי חשבונות מהרשת החברתית, בדרך כלל על ידי עובדים אנונימיים שמקבלים החלטה שרירותית. איפה הם יכולים לערער? מי ישמע את זעקתו של הנער עם 200 חברים שפרסם בדיחה קצת צבעונית מדי ושילם את המחיר? אף אחד. וגם אין ציפייה שכך יקרה. כי בסוף הוא לא הולך לכלא, הוא בסך הכול לא יוכל להשתמש באותו האופן במוצר פרטי שפיתח אדם פרטי עבור החברה הפרטית שבנה.
וזה לא דבר רע. האינטרנט היה מקום הרבה יותר פשוט אם רק היינו מפנימים את מניעיהן האמיתיים של החברות האלה, והיינו עושים את ההפרדה ביניהן לבין גופים אחרים. פייסבוק היא לא פינלנד, גוגל היא לא גינאה, ואמי פלמור היא לא אסתר חיות.
