בעומס הדיבורים שמייצרת התקשורת בימים האחרונים של מבצע "שומר החומות" מבצבצים נרטיבים די ברורים. התקשורת המסחרית עושה זאת כמובן דרך פרשנים, מרביתם גורמים שניתן להגדירם כממסדיים. במילים אחרות: כאלה שהיו במערכות הביטחוניות ומטבע הדברים מאד מזוהים איתן, וזה כמובן בסדר, אבל יכול קצת להיות גורם מגביל.
למה הכוונה? אחד הנרטיבים שריחפו בחלל האולפנים נגע למלאכה המצוינת שצה"ל עושה ברצועה. מציור המציאות נגזרה הערכת המשנה כי חמאס בשל להפסקת אש ולמעשה חותר לכך באמצעות מתווכים שונים. פרט קטן שאוזכר אבל אף אחד לא ממש התעכב עליו הוא שחמאס מציג דרישות, שבראייה ישראלית הן מופרכות, כמו למשל הפסקת צעדים ישראליים באל-אקצה ובשייח' ג'ראח. זה נשמע מעט הזוי לאוזן הפרשנית הישראלית ולכן ההתייחסות לכך הייתה כסוג של גוזמה או בשפה המודיעינית "רעש" שצריך לנקות אותו משולחן הערכת המצב.
כאיש מודיעין לשעבר, זה מזכיר כיצד אנשי מערכת הביטחון התייחסו להתנהגויות ולדברים ההזויים שהשמיע ערפאת בנאומיו והיו בבחינת הבלתי הגיוני כסוג של "סטיית תקן" שאינה מעידה על תוכנו ועל תכולתו הרעיונית של האיש. הם כמובן טעו. מה שנראה עתה כהצגת דרישות מופרזות מצד חמאס בעניין ירושלים כתנאי להפסקת אש עם ישראל הוא בבחינת "סימן מעיד", שהוא הפוך מרוח דברי הפרשנים והביטחוניסטים.
אמנם צה"ל עושה עבודה נהדרת והשלישייה הביטחונית מנהלת את האירוע בצורה טובה והרמונית – היקף הפגיעות בחמאס הוא קשה ומרשים ולא צריך להקל בכך ראש. אך צריך להבין משהו בסיסי: בניגוד לישראל, חמאס אינו יכול לצאת מהסבב הזה עם הישגים משמעותיים. הוא אינו יכול להצביע על פגיעה בבכירים ישראלים, היקף נפגעים רב בצד הישראלי, פגיעה ביעדים אסטרטגיים וכו', משום שאופרטיבית, חמאס אינו מצויד באותם כלים צבאיים כמו ישראל. מדובר במערכה א-סימטרית בין צד חזק ובין צד חלש.
לפיכך, ההישג היחיד בו חמאס יכול להיאחז הוא שימור הלחימה לאורך זמן והמשך טיווח ישראל ברקטות לעבר יעדים שונים. מכך ניתן להבין שהאינטרס של חמאס אינו מונח בהפסקת אש עם ישראל מאחר שהפסקת אש משמע כניעה. לכן המערכה אינה עומדת להסתיים מבחינת חמאס. כל יום שעובר, ועוד יעברו כאלה בכפוף למרחב הפעולה הבינלאומי שיינתן לישראל, הוא בבחינת הישג עבור חמאס שמשמר את הלחימה מול כוח עדיף ותוך כדי כך ממשיך גם לשבש את שגרת החיים בישראל.
מדובר בשכפול אחד לאחד של אסטרטגיית הלחימה של חיזבאללה בשנת 2006 ושל חמאס בכל אחד מ"הסבבים" שנוהלו מול ישראל עד היום, כולל "צוק איתן" משנת 2014. המשמעות של העניין ברורה: מבחינת חמאס אין שום בעיה להמשיך את הלחימה ימים נוספים. לאלה הסבורים כי חיסול "המטרו" הסתכם בשבירת רוח הלחימה של הארגון, טועים טעות גדולה.
ככל שחמאס סופג יותר נזקים ברמת התשתיות, הוא יאחז יותר בשימור הלחימה עצמה והירי הרקטי כסוג של הישג. זהו ההישג היחיד שהוא יכול לרשום, מאחר שקרוב לוודאי שבתנאים הללו הלחימה לא תסתיים ב"הסדרה" מפתיעה וחדשה, אלא בחזרה לנקודת שיווי המשקל הקודמת. פירוש הדבר שבנסיבות הללו נתחיל מחדש את ספירת השנים עד לסבב הבא, וזה חוזר לצורך באסטרטגיה חדשה מאחר ששיטת הסבבים לא רק חוזרת על עצמה, אלא פשטה את הרגל.
בשורה התחתונה, לפרשנים הביטחוניסטים יש נטייה מוגזמת להשליך את ההיגיון הצבאי הישראלי על ההיגיון הצבאי החמאס, וזה ממש לא כך. לתקשורת יש נטייה מוגזמת לרצות בהפסקת אש גם מטעמים ברורים הנוגעים הן להתפתחות במישור הפוליטי בישראל וגם מהערצת יתר לממשל ביידן. המפגש בין אלה ובין אלה הוא כמובן טרגי ומייצר נרטיב שאין לו ממש עיגון במציאות ונוכחותו מונעת את הדיון האמיתי שנדרש לקיים בשאלה הנוגעת למדיניות ישראל מול עזה.
