נשות ספרטה היו ידועות בקשיחותן. חייל ספרטני התלונן פעם בפני אמו שהחרב שלו קצרה מדי. האם השיבה לו: "תוסיף לה צעד". זו עצה טובה גם בשבילנו. הטור הזה נכתב במוצאי שבת, אחרי שבוע של פרעות ותגובה משטרתית רופסת. לא נראה שהבעיה היא מחסור בציוד או באנשים, אלא מה שזיהתה האם הספרטנית: חסר הצעד קדימה, חסרה רוח לחימה.
רוב השוטרים טובים ומסורים, ובכל זאת המשטרה נכשלה. לעיתים קרובות מדי היא תפקדה כמשטרת המנדט: הגיעה שעתיים אחרי סוף הפוגרום הערבי, והחרימה את הנשק של היהודים. מאיפה נובע הרפיון הזה? גילינו כאן בעיה ניהולית קשה במשטרה, ועליה יש להוסיף את הנטייה הכללית של משטרת ישראל בשנים האחרונות להמיר את משימות האכיפה במשימות יח"צ: משטרה שמעודדת מפגינים לחסום כבישים, שלמדה "להכיל" במקום לאכוף, שמפקירה שוטרים שנאלצו לירות בפושע – אפשר להבין מדוע היא מתקשה להתמודד עם מרד לאומני גדול.
אך מעבר לזה, נדמה לי שיש כאן גם נקודה בסיסית יותר. להרבה אגפים של החברה הישראלית חסר אוצר המילים הנחוץ לפענוח הסיטואציה הזו. מי שמדבר על "הפגנות ועימותים" שנגרמים בגלל "קיפוח והזנחה", פשוט נמצא ביקום אחר, וברור שייכשל בהתמודדות עם היקום שלנו. לנסות לדחוס את ההשתוללות הערבית לתוך אוצר המילים הליברלי האזרחי זה כמו לנסות להכניס קיפוד לקופסת גפרורים. אי אפשר להבין מה שקורה סביבנו בלי להשתמש במילים אחרות לגמרי, מתוך אוצר המילים הנושן שלנו: פרעות, פוגרום, שנאת ישראל. גם "הכיבוש" אינו העניין. ברקע הפרעות לא נמצאת 1967, אלא 1948: שנת 1948 לבריאת העולם, שבה נולד אברהם אבינו. העימות חודר לשורשי זהותנו.
התרגלנו לחשוב במונחים אזרחיים ניטרליים, כאילו כולנו בסך הכול אזרחים ששואפים ל"טוב המשותף" – רמזורים יעילים, מרפאות טובות, ביוב תקין. ביקום המדומיין הזה, פוגרום לאומני הוא בסך הכול מחאה על אפליה וקיפוח. זהויות לאומיות ודתיות זניחות ביקום הזה, ולכן הדיווחים המתסכלים בתקשורת מצהירים: "צעיר נפצע בלוד", ומשמיטים לעיתים קרובות את הפרט החשוב לרוב הקוראים: האם הוא אחד מהפורעים הערבים או מהקורבנות היהודים.
ליקום הבדיוני הזה אין שום קשר למציאות. הפורעים לא יוצאים לרחוב בגלל קיפוח, אלא בגלל שנאת יהודים. מחקרים מלמדים שמחבלים הם בממוצע אמידים ומשכילים יחסית לסביבתם. פסיכולוגית חכמה אחת, שבמקרה היא גם אמא שלי, לימדה אותי שכדי להבין אנשים כדאי להקשיב לדברים שהם אומרים, ולא לשים מילים בפיהם. כשאני מקשיב לפורעים הערבים, אני שומע אותם זועקים: "ברוח ובדם נפדה את פלסטין", ולא "תנו לנו קרן השתלמות".
"כשאני מקשיב לפורעים הערבים, אני שומע אותם זועקים: "ברוח ובדם נפדה את פלסטין", ולא "תנו לנו קרן השתלמות"
אירופה לימדה אותנו לחשוב שמחיקת הזהות הלאומית והדתית תמנע מלחמות. עובדה: באירופה הזהויות הללו נמחקו, וכבר שבעים שנה שאין להם מלחמות. אבל לא בטוח שהשלום האירופי הוא באמת שלב חדש בתולדות האנושות. לאורך כל ההיסטוריה, ניצחונות צבאיים מוחצים הביאו כמה עשורים של שלום זמני. כמו שמאה שנים ללא מגפה התבררו כהפוגה בלבד, כך עלול חלילה לקרות גם למלחמות. ואם חלילה ישובו המלחמות האירופיות, מי שמחק את זהותו הלאומית יהיה בצרה גדולה. קל וחומר שכך הוא באזור שלנו, שבו קשה הרבה יותר להדחיק את הלאום והדת. פרעות ביהודים בזמן לוחמה באויב הן מרד לאומני, ומי שמתאר אותו כאוסף הפגנות אזרחיות – ברור שייכשל בדיכויו.
אומרים שרוב הערבים לא השתתפו במהומות, וזה נכון, אבל גם רוב הגרמנים לא השתתפו בליל הבדולח. רבבות ערבים יצאו לפרוע ביהודים, ורוב האחרים תמכו בהם, בדיבור או בשתיקה. רק חסידי אומות העולם מעטים הרימו קול נגד הרצחנות הזו, ואותם נחבק. ברמה הטקטית – חזרנו לימי הפוגרומים; ברמה האסטרטגית – נוצר כאן סיכון חמור לביטחון המדינה. אם כך מתנהגים הערבים בזמן לוחמה מוגבלת, מה יקרה חלילה בזמן מלחמה גדולה? המציאות זועקת לאכיפה ממלכתית קשוחה בתחום הביטחון הלאומי, כדי להגן על עם ישראל. האשליה של אזרחות ישראלית ניטרלית, שעיוורת ללאומים ולדתות, הביאה באופן פרדוקסלי לחזרה מוקצנת לימים הטרום־אזרחיים: כנופיות ערביות פורעות ביהודים, ואלו בתגובה נאלצים להקים מחדש את ההגנה. בשולי השוליים נמצא גם פגיעות של יהודים בערבים חפים מפשע, שאותן יש לשלול בתוקף.
בעזרת ה', יום אחד ישלימו הערבים עם ישראל כמדינה יהודית, אבל זה לא יקרה אם נעמיד פנים שאין בעיה; שכולנו רק אזרחים שלווים של איזו שווייץ, שמתווכחים בנימוס על חלוקה שוויונית של שעוני קוקייה.
