את חצי השנה האחרונה אני מעבירה בניסיון לשחזר את 2019, שהייתה השנה הטובה בחיי. שיא השיאים היה הטיסה לצפייה במופע האיחוד של הספייס גירלז, שם, תחת גשם שוטף וגוף מרחף מתחילת דיאטה ללא גלוטן, סוכר ושמחת חיים, חוויתי חוויה חוץ־גופית וצרחתי את נשמתי, מסתכלת על נשות הספייס גירלז, שנראו יפות, זוהרות, שמחות ובאו להפיץ אור וטוב בעולם. הסתכלתי עליהן ושכנעתי את עצמי שגם אני כמוהן נראית חיונית ואנרגטית, ובמוחי פסקתי את המשפט שכל אישה שחצתה את גיל 80 כמוני אומרת לעצמה: זה לא הגיל זה התרגיל (המשרד לאזרחים ותיקים שלום, במה אפשר לעזור?)
ולכן, כשהילה הודיעה שהיא באה לביקור בארץ, חיפשנו את הדבר הכי מגניב שאפשר לעשות ומצאנו הופעה של אדם, מייקל (הרפז מהיי פייב) ורון (נו, רוזנטל מפורטרט), והנה איבדתי את כל הקוראים שלי מגיל 38 ומטה. אמרתי לעצמי שמה כבר יכול להיות רע? נגיע חבורת הנשים המוצלחות שהפכנו להיות, עם הטייטלים המפוארים שלנו, הילדים שילדנו, הקמטים שצברנו, וברגע שיישמע האקורד הראשון של "כולם רוקדים עכשיו" תצא מתוכנו הנערה בת 16 ותגלה לנו שהיא עדיין כאן. איפה הימים שהייתי מבלה כל הלילה, ומושכת בכוח עוד כמה שעות, כי קו 480 הראשון מירושלים לתל־אביב יוצא בשש בבוקר. איפה הימים שהייתי מתרגשת מלהיות צרודה (עכשיו כשחזרתי להופעות אני מדברת עם הילדים שלי בפנטומימה, אתם יודעים כמה קשה להציג "מה תרצי, חביתת עין או מקושקשת"?), כשהיינו חוזרות מפסטיבל ערד בשרוואל לא מחמיא, לחיים שרופות, עגילים מוגזמים וצרודות, אבל מאושרות ומולהבות.
דמיינתי איך ברגע שאדם יתחיל עם השיר "סוד", יצופו לנגד עיניי כל הבחורים שהייתי דלוקה עליהם (כמניין היוצאים ממצרים בערך), התפילות לקב"ה שאם הוא רק יציע לי לצאת אחרי שביקש ממני לסרוג לו כיפה, אני אתרום צדקה כל יום ואגיד את פרק קי"ט ברוורס. הימים שהייתי הולכת ברגל מתל־אביב עד לסניף רמת־חן, בחצאית צרה ששמה המלא "חצאית מייצרת שפשפות" ונעלי פלטפורמה מגזית ששמן המלא "נעליים כבדות מייצרות שלפוחיות ושברי מאמץ" וכל זה בשביל הסיכוי שאולי איזה בחור שאני מאוהבת בו יגיע לסניף בערב שבת, ואז אגלה שהוא בכלל לא יצא מהישיבה. ואני צועדת את כל הדרך חזרה יחפה כי כל הגוף שלי כואב.
שום נערה בת 16 לא יצאה מתוכי, יצאה אמא מודאגת שכל הווטסאפים קוראים לה לחזור מיד הביתה
מה אני עושה היום בלהט חוץ מלרוץ לשירותים בשנייה שאני נכנסת הביתה אחרי נסיעה ארוכה? עבור מה אני כבר מוכנה להתאמץ ולסבול פיזית למעט חיפוש אחר מגנום שוקולד אחרון בקרקעית מקרר הגלידות, חצי גוף שלי בפנים, והילדים מזהים אותי (שוב) לפי הרגליים המתנפנפות מעל הלוגו של שטראוס ושוב מחזיקים את הראש וממלמלים "איזה בושות".
אז רכשנו כרטיסים, שלפנו דרכון ירוק והגענו להופעה, אלא שחלומות לחוד ומציאות בפּנים. זה היה יום שלישי, הטילים הגיעו לראשונה למרכז, עוד לא התיישבנו וכבר נשמעה אזעקה ראשונה, מנהל המקום התחנן ואמר: "זהו מרחב מוגן, אל תדאגו, ובבקשה שימו מסכות". אחריו נכנס אדם ואמר, "אנחנו אחרי שנת קורונה, בואו נקיים את ההופעה הזו, בואו ננסה". ושם, תחת טילים, התחילה ההופעה. בתחילת הערב שום נערה בת 16 לא יצאה מתוכי, יצאה אמא מודאגת, שכל הווטסאפים שלה צורחים אליה "יש טילים תחזרי מיד הביתה, מטורפת". הסטורי הנוסטלגי שתכננתי נגנז, כי זה ממש לא זמן ל"זה לא מעט, שצדק וונוס לבד, יוצאים לבלות יד ביד, יד ביד, יד ביד, בשמיים", כשבשמיים טילים וכיפת ברזל יוצאים לבלות יד ביד.
וכל זה בלי שנתחיל לדבר על, איך לומר, הקנקן. יהיה קשה לכתוב את הדברים הבאים בלי לפגוע, אבל בואו נגיד. גם על הבמה וגם על הקהל היה ברור, שהזמן, אפעס, לא עצר מלכת. בשלב מסוים אמרתי לעצמי שחייבים להפסיק עם הדכדוך, אז אמרתי לחברותיי יאללה לרקוד, לפחות זה מוסיף לספירת צעדים. אז מנותקות מהכול התחלנו לקפץ כמו בהרקדה של ראש חודש סיון אי שם בניינטיז, מופתעות לגלות שאנחנו זוכרות את המילים של "הכול מבינה" יותר מאשר את השמות של הילדים שלנו. בסוף הערב המוזר הזה יצאנו לתל־אביב הריקה וכל אחת נהגה הביתה, מתרגלת מה היא עושה במקרה של אזעקה במהלך נסיעה.
מי בכלל רוצה להיות כמו פעם, שאלתי את עצמי כשחזרתי הביתה. מתרפקת על ילדיי שביקשו לישון בממ"ד במקום על נוסטלגיה עמומה.
