עד לאותו בוקר שמשי ורך, אילן מגוש דן מעולם לא חצה את תחומי הקו הירוק. הוא היה מאלה שהצהירו שלגדה המערבית יגיע רק עם דרכון. אבל ההזמנה לסיור מיוחד ביו"ש קרצה לו במיוחד. שנים הוא נואם בפני חבריו למחנה השמאל כמה ההתיישבות שם מיותרת, ובכל זאת, כאשר נשאל יום אחד איפה בדיוק נמצאת חוות־גלעד ולא ידע לענות, הרגיש קצת מובך. "אני עושה את זה רק לשם ההשכלה הכללית", הבהיר לחבריו.
הסיור, כצפוי, ניסה להראות למשתתפים את הצד היפה והפורח של יו"ש. הם ביקרו ביקב מקומי, עצרו בחווה אורגנית וקינחו באחד מיישובי גב ההר. כאשר האוטובוס עבר בכפר חווארה הוא שם לב שהם הרכב היחיד עם לוחית רישוי צהובה. אפשר היה לשמוע עד כפר־סבא את דפיקות הלב שלו. "אני לא מבין איך אתם גרים פה", אמר לתהילה מיצהר, מארגנת הסיור, "אני לא מבין איך אתם מגדלים כאן ילדים. זה ממש מסוכן".
כמה ימים לאחר מכן החלו להגיע דיווחים על מהומות בהר הבית. אילן שמע מישהו אומר בחדשות שהמצב הסלים על רקע אירועי יום ירושלים וההחלטה לקיים בכל זאת את ריקוד הדגלים בעיר. אחוז בהלה הוא צפה בתמונות שריצדו על המסך – התפרעויות, הצתת רכבים, תגרות רחוב. אבא של אילן היה ממשחררי העיר, ימי ילדותו עברו עליו בסיפורי גבורה על מצור ושיירות, צלפים בצריח וחיילים בשוחות. אבל מה לסיפורי הנוסטלגיה האלה ולמה שקורה שם עכשיו, חשב אילן. "אני לא מבין מה דחוף לכיפות הסרוגות לחגוג ככה את יום ירושלים, זה ממש לעשות נא בעין", אמר לחברי הפרלמנט הקבוע שלו בחוף הכלבים. "אבל אחי", העיר לו חבר, "זה בדיוק מה שהם אומרים כשאנחנו באים לעשות אצלם בעיר הקודש מצעד גאווה". "זה לא אותו דבר", ענה אילן, "המצעד הוא עיקרון. ובלי שום קשר אני לא מבין את מי ששולח לשם ילדים ובני נוער כשזה המצב, זה ממש מסוכן".
בחיים לא הייתי גר שם. אני לא מבין איך אפשר לגדל ככה ילדים. כל הלילה לקום מצפירות, לרוץ למרחב מוגן, אלה לא חיים. זה ממש מסוכן
לא הספיקו להגיד "וודקה רדבול", והנה פריצה לשידור עם דיווחים על רקטות בדרום. אשלים, באר־מילכה, טללים, משאבי־שדה, קדש־ברנע, ניצנה, שדרות, אשקלון. עכשיו כבר קשה לו יותר לומר שהוא לא מבין מה יש לאנשים לחפש שם. בכל זאת, דוד שלו הקיבוצניק מתגורר בנחל־עוז כבר חמישים שנה. את כל ימי ילדותו העביר שם בבריכה. "הלב יוצא אל תושבי הדרום", הוא ציין בזהירות, אבל אחר כך הוסיף בלחישה: "בחיים לא הייתי גר שם. אני לא מבין איך אפשר לגדל ככה ילדים. כל הלילה לקום מצפירות, לרוץ למרחב מוגן, אלה לא חיים. זה ממש מסוכן".
חולפות השעות, ובשעת בין הערביים כבר נשמעים דיווחים על פוגרומים בלוד. מכוניות שרופות, בתי כנסת מחוללים, תושבים נצורים בבתיהם, משפחות שלמות על ילדיהן שנותרו ללא חשמל. "זה ממש נורא", אמר אילן לבעל הקיוסק המקומי וליקק שלגון אדמדם. "איפה המשילות? איפה המשטרה?"
אחר כך נשם עמוקות והוסיף בקריצה: "מצד שני קשה לומר שהכתובת לא הייתה על הקיר. כבר שנים שהגרעין התורני משתלט שם על שטחים בעיר, מרחיב בתי ספר, דוחק את האוכלוסייה הערבית לקצה. זה זעם מצטבר שמתפרץ עכשיו, זה מה שזה. בחיי שאני לא מבין מה יש לאנשים לחפש בלוד. כל העיר הזאת מלאה בפשע וסמים, סכסוכי חמולות ומאבקי עבריינים. בחיים לא הייתי גר בעיר מעורבת. זה ממש מסוכן".
הערב ירד על תל־אביב, ואילן עשה את דרכו הביתה. ילדיו ישבו באמבטיה, קצף שובב של סבון צבע את שערם. לפתע נשמעה אזעקת צבע אדום. בבניין של אילן אין ממ"ד. כך, כשהם עטופים במגבת בלבד, רץ איתם לחדר המדרגות ובום גדול נשמע. הדירה שלהם חטפה פגיעה ישירה, בנס הצליחו להיחלץ בזמן. מבוהל והמום ירד לרחוב לבוש בפיג'מה, וילדיו בוכים על זרועותיו. תמונתו מעוררת האימה הופצה בכל הרשתות החברתיות.
בזמן שהשוטרים עטפו את ילדיו בשמיכות, הטלפון בכיסו החל לצלצל. על הקו הייתה תהילה מיצהר. "רוצים לבוא אלינו עד שיסתיים הבלגן?" היא הציעה, "בכל זאת, שמעתי שאצלכם ממש מסוכן".
