בגלל המלחמה האיומה הזאת פתאום קפץ לי זיכרון ילדות נוראי ממלחמת המפרץ. הייתי אז בן ארבע, והארץ הייתה מתוחה ועצובה ודרוכה, כמו היום, כמו עכשיו. זו הייתה שעת לילה, כבר היה חושך בחוץ, ואמא שלי ואני נסענו עם האוטו הקטן והאדום שלה ברחוב שמעוני בירושלים. זה מין רחוב כזה, מוזר וצפוף, ויש בו מין אנרגיה אחרת, עצובה כזאת, ולא ירושלמית. ופתאום בזמן שנסענו התחילה אזעקה נוראית, ואמא שלי עצרה את האוטו, ושלפה אותי ממנו בכוח, ולקחה אותי בידיים, והתחילה לרוץ כמו משוגעת לכיוון מבנה גדול ומוזר, שאחר כך גיליתי שהוא בית כנסת. היא הצמידה אותי לקיר וניסתה לשים לי את המסכה הזאת של הילדים, ואני נלחצתי נורא, וניסיתי להתנגד אליה, ואמא שלי צעקה עליי, שאני צריך לשים את המסכה, מהר, מהר, ואני לא רציתי, וצעקתי ובכיתי, ואמא שלי ניסתה לשים לי את המסכה בכוח, אבל היא לא הצליחה, היא לא הצליחה, ואני השתוללתי ובכיתי, ואמא שלי שהתייאשה, התחילה גם לבכות, אני זוכר אותה בוכה, אני זוכר שנדהמתי שגם אמהות בוכות. אני זוכר שכל הפנים שרפו לי מהגומי של המסכה שאמא שלי ניסתה לשים לי, ושהלב שלי דפק, אני זוכר שבסוף בסוף האזעקה נרגעה, ואני ואמא שלי חזרנו לאוטו ונסענו משם לחיים שלנו, שעד עכשיו רוחשים מלחמה.
***
זה קרה לי מוקדם מדי, זה קרה לי בפתאומיות, זה קרה לי בלי שהייתי מוכן, זה קרה לי למרות שבסתר ליבי קיוויתי והאמנתי שאולי איכשהו בדרך לא דרך לי זה לא יקרה, אבל עובדה שזה קרה. גם אני מצאתי את עצמי מתווך לילדים שלי מלחמה. חיה, עוד מעט אולי תהיה אזעקה, ואנחנו כולנו ניכנס למשרד של אבא, ונחכה שהיא תיגמר. אבל אבא, למה יש אזעקה. יש אזעקה כדי לשמור עלינו, כי יש אנשים לא נחמדים שזורקים עלינו כל מיני חיצים כאלה, אבל אל תדאגי, האזעקה שומרת עלינו, הנה בואי אני אשמיע לך איך זה נשמע, בואי, הנה, שנייה, אני אחפש את זה בפלאפון שלי, הנה, את שומעת, זה נשמע קצת כמו אמבולנס, אבל טיפה יותר רגוע, את שומעת, יופי, אז ככה זה יהיה, וכשנשמע את זה כולנו נרוץ יחד למשרד של אבא, בסדר, בסדר חיהלה.
פעם חשבתי שמלחמה נמצאת בשדות הקרב המדממים, בחדרי המצב המלחיצים או בדיוני הקבינט הסוערים. היום אני יודע, המלחמה נמצאת בעיניים של הילדים שלנו. שם אפשר לראות אותה בבהירות רועשת, שם אפשר להרגיש אותה, במלואה, במלוא עליבותה וכיעורה. חיה לא הבינה מה אני רוצה ממנה, היא לא הבינה מה זה אזעקה, היא לא הבינה על איזה חיצים אני מדבר, היא לא הבינה למה צריך להתחבא בחדר העבודה, היא לא הבינה כלום, ובכל זאת, הגוף שלה התכווץ, והאישונים שלה רעדו מפחד. ואני חיבקתי אותה, והרגעתי אותה, ואמרתי לה, אל תדאגי אנחנו יחד, אנחנו נעשה כיף, נראה סרט ביחד, אל תדאגי חיהלה, יכול להיות שבכלל לא תהיה אזעקה! אל תדאגי, אבל חיה הייתה כבר במקום אחר, חרד יותר ומבוגר יותר ומפוכח יותר ומנוכר יותר, היא הייתה מנוכרת לי, ומנוכרת מעצמה, ומנוכרת מהעולם, זה מין משהו שמלחמות יודעות לעשות, לגרום לילדים קטנים להיות מנוכרים לעצמם. זה עד כדי כך עצוב.
***
החיים מסתובבים במעגלים, אבא בוכה על בת בוכה על אבא, אמא בוכה על בן בוכה על אמא, מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש. כשאמא שלי הייתה קטנה היא ברחה למקלטים כי ישראל נלחמה במצרים, כשאני הייתי קטן ברחנו למקלטים כי עיראק נלחמה בישראל, והנה היום חיה שלי הקטנה שלי מתכווצת במקלט בבהלה, ובעיניים שלה, מתחת לאישונים, נשקפת מלחמה.
איזה דיכאון, א־לוהים ישמור. לפעמים אני מרגיש שהארץ הזאת תוקעת לי סיכות בעפעפיים. אני לא חושב שיש דבר עצוב יותר ומכוער יותר ומיותר יותר ממלחמה. אני לא חושב שיש דבר מכוער יותר ועצוב יותר ומיותר יותר מאלימות. אני מביט על הילדים הקטנים שלי, חיה ונח. בקצב הזה, גם הילדים שלהם יגדלו בתוך סבך שחור של אזעקות ופחדים. זו הטרגדיה שבה אנחנו תקועים.
***
ואולי עוד מילה אחת על הטרגדיה הזו. כבר כמעט שבועיים שאני צופה בסרטונים איומים שנראים ונשמעים ומריחים כמו מלחמת אזרחים. מהומות בלוד, לינצ'ים בעכו ובבת ים, אלימות במזרח ירושלים. ובכל הסרטונים, בלי יוצא מהכלל, יש רק גברים. גברים גברים גברים. בכל מקום גברים. רק גברים, בכל הסרטונים, בכל הדיווחים, גברים עושים דברים, גברים שוברים מכוניות, גברים שורפים בתי כנסת, גברים משגרים טילים, גברים עושים לינץ' בגברים, גברים גברים גברים, בכל מקום גברים. מלחמה זה סיפור של גברים.
***
עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל.
