משפט קטן שאמר שלשום הכתב ירון שניידר באולפן חדשות 12, חרך את האוזניים של עשרות אלפי תושבים בדרום, ובעקבות כך גם את הרשתות החברתיות. "תראי", הוא אמר למגישה עמליה דואק על טילי החמאס, "כל מה שמשגרים עכשיו זה לאזור יישובי העוטף ומעבר לכך גזרת אשקלון, נקווה שכך זה גם יימשך". התגובות לדבריו של שניידר, היו נזעמות, ובצדק. במשפט אחד הוא שיקף, לכאורה, את ההתייחסות של ממשלת ישראל לירי בדרום בשנים האחרונות. כשיורים על העוטף, ואולי גם על שדרות ואשקלון, אפשר להמשיך בשגרה, אבל כשיורים על גוש דן או ירושלים, זה כבר מצדיק מבצע. לא מדובר בתחושה חדשה. התושבים בדרום מכירים אותה היטב, אבל כשהדברים נאמרים על ידי כתב באולפן החדשות תוך כדי לחימה, זו כבר לא פרנויה.
שניידר הבין מהר את הטעות שעשה, ואתמול, לאחר מותם של שני הפועלים מירי טיל בעוטף, הוא כבר דאג להבהיר את דבריו באולפן. "כשאמרתי שאני מקווה שכך זה יימשך, התכוונתי כמובן לכך שיימשך ויפסקו כל השיגורים מרצועת עזה, שלא יובן אחרת. אני רוצה להעיר באופן כללי שאסור באמת לאפשר מצב כזה שבו החמאס ממשיך לשגר על יישובי עוטף עזה, על שדרות, על אשקלון כאילו שבעצם זה הטווח הלגיטימי, זה בשום פנים ואופן אסור שיימשך שם וצריך שהמבצע הזה יסתיים אחרי שכל השיגורים יסתיימו באופן מוחלט, ויהיה שקט מוחלט".
אבל גם אחרי ההבהרה של שניידר, נשאר טעם מריר בפה. אני לא חושב שמישהו באמת חושד בשניידר שהוא תומך בהמשך הירי על עוטף עזה ואשקלון. אין יהודים שרוצים שתושבי הדרום ימשיכו לחיות תחת איום הטילים. האמירה של שניידר הייתה פליטת פה אומללה, אבל כמו שאמר פעם הרב שלי בישיבה, דווקא פליטת פה, היא לפעמים האמירה הכי אותנטית שלנו, כי היא מעידה על דברים פנימיים ומחשבות שהתרגלנו לחשוב, רק שאסור לנו לומר אותם בקול רם.
אני לא רוצה להיתפס לשניידר. הוא כבר חטף מספיק על המשפט שאמר, וסביר להניח שהוא ייזהר יותר בדיווחיו. המשפט שלו היה רק משל ודוגמה למוסכמה המעוותת שהשתרשה בחברה הישראלית שאפשר לסבול תופעות קשות כל עוד הן מתרחשות בפריפריה, ולא מגיעות למרכז.
תחשבו כמה דקות מסך היינו מקבלים בשבוע שעבר אם כביש מספר 1 בין ירושלים לתל אביב היה נחסם שעות ארוכות במשך שני לילות על ידי פורעים ערבים שהיו מפילים בו את עמודי התאורה ורוגמים באבנים את הנוסעים. אבל מה לעשות שהכבישים שנחסמו הם לא בין ירושלים לתל אביב, אלא בין באר שבע לערד ולדימונה? אמנם מדובר בכבישים שמחברים בין בירת הנגב (200 אלף), לבין ערים חשובות עם שלושים וארבעים אלף תושבים, אבל בסוף, הם רחוקות מהעין של יושבי האולפנים שממוקמים כולם במרכז, אליהם אפשר להמשיך לנסוע.
