ההתקוממות האלימה והאנטישמית של ערביי ישראל שעטה בשבועיים האחרונים במהירות שיא ומצאה את החברה היהודית, את כוחות הביטחון ורשויות החוק במבוכה רבה. כמו שאמר אתמול אלוף במיל' ישראל זיו בערוץ 12: "הדבר הזה מצא אותנו בהפתעה גמורה. אירועים של לינצ'ים, שריפת בתי כנסת, פגיעה גם בערבים, מראות נוראים. לא ראינו דברים כאלה לא ב-67 ולא ב-48".
כיצד לא ראינו את גודל השנאה שקיימת בקרב חלקים גדולים בחברה הערבית בישראל? מי האמין שבישראל 2021 נראה מחזות של עשרות פורעים ערבים מפליאים את מכותיהם ביהודים חפים מפשע, שורפים בתי כנסת ותלמודי תורה, מציתים עשרות מכוניות ובוזזים את רכוש שכניהם? כיצד לא ראינו ולא סופר לנו בתקשורת שבתוככי מדינת ישראל, בלב המדינה, יושבים מאות צעירים ערבים המחכים לאות ולרגע שבו יוכלו להתהפך עלינו?
"צעירים ואבנים מתעופפות"
בעיני אחת הסיבות המרכזיות לעיוורון היהודי הוא חוסר הרצון לספר לציבור הישראלי על העמדות האותנטיות והלאומניות של חלקים נרחבים בחברה הישראלית. כולנו מכירים את התנהלות העיתונאית בענייני דיווחים על אלימות לאומנית בחברה הערבית. העיתונאים הישראלים למדו את עצמם לחפות על הלאומנות הערבית, כמעט להעלים אותה מהמסך. "אבנים נזרקו על אוטובוס", "צעירים התפרעו ביפו", אלו דיווחים שגרתיים המבקשים להעלים את זהות התוקפן. רק השבוע דיווח אתר חדשות גדול בישראל כי יגאל יהושע ז"ל, תושב לוד שנרצח על ידי פורעים ערבים: "נפטר מלבנה שהושלכה לעברו בלוד". זו ממש יצירתיות עיתונאית-ישראלית למצוא את הניסוח המדויק שיטשטש ויעלים את זהות התוקף האלים כאשר מדובר בהתקפות אלימות מצד ערבים. ממה נובע הצורך לטשטש את זהות התוקף במקרים האלה? אנחנו לא רוצים להעליב אותם? אנחנו מגוננים עליהם ממשהו? מגוננים על הציבור שקורא את החדשות מהמציאות הקשה?
אבל אלו לא רק הדיווחים היבשים. התקשורת הישראלית איננה מתעניינת בערביי ישראל באמת. חברי הכנסת הערבים תמיד קובלים כי התקשורת מביאה אותם לאולפנים לדבר על הסוגיה הפלסטינית ולא על הסוגיות הבוערות בחברה הערבית. יש בזה משהו. אבל זה נכון גם לעובדה שהתקשורת הישראלית לא רוצה לדעת על הלאומנות שפשתה בחברה הערבית. העיתונות הישראלית חדלה כמעט מלדווח על תהליכי ההקצנה והפלסטיניזציה שמתחוללים בערים הערביות בישראל.
באש ברחובות לוד. צילום: איי.אף.פי
קחו למשל דמות שפתאום צצה לה בימי הפרעות: האימאם של לוד, השייח יוסוף אל-באז. התקשורת הישראלית לא ממש סיפרה לציבור הישראלי על דמותו של איש הדת המוסלמי בעיר לוד. הוא כאילו נולד בימי מאורעות תשפ"א. ומסתבר שהוא מאוד קיצוני ויש לו השפעה על צעירי לוד. והוא גם פועל להסית אותם נגד מדינת ישראל.
מדוע לא שמענו על איש הדת יוסוף אל באז?
הרי יש הרבה אנשי דת שאנחנו שומעים עליהם כל הזמן בהקשרים שליליים למדי. כולנו מכירים את ההתבטאויות של הרב שמואל אליהו בעניין השכרת דירות לערבים. יש ארגונים יהודיים שמנהלים נגדו מלחמת חרמה בבתי משפט בישראל. על מה? על אמירות שאמר והתפרסמו בתקשורת ועוררו עניין רב.
או רבני עלי. הו! כמה מילים וכתבות ותמלולי הקלטות נידחות פורסמו על ר"מים לא מוכרים מהמכינה הקדם צבאית. לא נשכח את התחקירים החשובים על הרב אסף נאומבורג ממכינת עצמונה שהתבררו ככלום ושום דבר. כמה תשומת לב תקשורתית קיבלו רבנים, שאף אחד לא באמת מכיר, בתקשורת הישראלית? עד בלי די.
אבל "הרב" של הצעירים המוסלמים בלוד כמעט ולא קיבל שורה בעיתון. אף אחד לא ביקש לתמלל שיעור שלו מלפני 13 שנה כפי שעשו לרב גיורא רדלר מעלי. השיחות שלו לא צולמו ושודרו בפריים טיים של ערוצי החדשות בישראל ישר והפוך מכל הכיוונים כפי שנעשה לשיעוריהם של הרב אלי סדן ויגאל לווינשטיין מעלי.
איך התקשורת הישראלית פספסה דמות כה משמעותית באירוע המטורף הזה של המהומות בלוד? היא הייתה עסוקה באנשי דת אחרים. רובם מהציונות הדתית. פועלו הלאומני והמסוכן של איש הדת המוסלמי מלוד לא עניין את עיתונאי ישראל. למעט איזכורים שוליים פה ושם, ריאיון אצל אסתי פרז בו הוא מכריז כי "הריבונות הישראלית בהר הבית היא חרטא ברטא", הוא היה אוויר מבחינתם.
אבל האמת היא שהשייח יוסף אל-באז, בניגוד לר"מים ממכינות קדם צבאיות, דווקא היה ראוי לתשומת לב תקשורתית. המסגד הגדול שבו הוא פועל הוא חלק משמעותי מאוד מהווי החיים של המוסלמים בעיר ומה שקורה במסגד שלו הוא אירוע חשוב וגם ראוי מאוד לסיקור. אם היו מלווים את השייח אל-באז במהלך השנים אפשר היה לראות דרכו את תהליך ההקצנה של ערביי לוד. לו היינו רואים אותו יתכן ולא היינו כל כך מופתעים מעצמת השנאה שקיימת בקרב ערביי לוד למדינת ישראל.
ומדוע? משום שהשייח אל-באז הינו דמות דתית קיצונית שמטיפה ללאומנות קשה בקרב ערביי ישראל בכלל וערביי לוד בפרט. שייח אל-באז שייך לפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית. הוא גם "דמות מוכרת למשטרה". הוא נעצר מספר פעמים על ידי משטרת ישראל. הורחק מהר הבית כאשר משטרת ישראל קבעה כי מסית נגד יהודים ונגד מדינת ישראל במסגד אל אקצה. אתרים רבים בערבית, כולל אתר חדשות של הרשות הפלסטינית דיווחו על גירושו של אל-באז מהר הבית. הוא צוטט באמירות נגד "הכיבוש הציוני" ואף קבע כי "הנחישות שלנו (של המוסלמים, י"פ) להגן על אל-אקצה היא מעבר למה שאנחנו יכולים לדמיין".
בשנת 2013 הוא צוטט באתר האינטרנט של אל ג'זירה אומר למתפללי המסגד בלוד בעניין "המתיישבים החדשים", קרי אנשי הגרעין התורני בעיר, "שלא יהססו להרוג כל חמוש שנכנס למסגד או מטריד נשים ערביות".
בשנת 2015 בכתבה שכן מתפרסמת בתקשורת בעניינו של אל-באז על ידי אסף גולן במקור ראשון נאמר כי "השייח הבכיר בלוד מסית לרצח יהודים". גולן סיקר תלונה שהגיש חבר מועצת העיר לוד, עמיחי לנגפלד, נגד אל-באז בטענה שבעקבות הדרשות של השייח' נערים ערבים בלוד מכים ילדים יהודים. לנגפלד טען כי השייח' משלהב באופן תדיר את הרוחות בלוד.
"מידי יום שישי וכל חג עומד השייח' אלבז במסגד ומסית נגד יהודים", כתב לנגפלד, "ביציאה הביתה, תמיד ילד יהודי יחטוף מכות. תמיד. כשהמשטרה עוצרת בסוף הוא משתחרר. 'קטין. אין מה לעשות'. אז זהו, שיש! להסתה יש כתובת. אני קורא למשטרת ישראל לעצור לאלתר את השייח אלבז ולאסור עליו לדרוש במסגד בימי שישי".
לא נראה שהסיפור זכה לפולואפים רבים. בכל זאת, לא מדובר ברב אסף נאומבורג מעצמונה ולא ברב גיורא רדלר מעלי.
בעיצומן של המהומות בלוד עלה השייח אל-באז להתראיין בערוץ 12. שם לראשונה עומת עם דברי ההסתה שכתב בחשבון הפייסבוק שלו. הנה מדגם מאמירותיו: "להיאבק גם אם בכל יום מישהו יהפוך לשאהיד", "היהודים הם טרוריסטים", "החלטנו שהכיבוש לא יצליח בכך (בעניין המאבק על אל אקצה, י"פ) אלא לאחר שיפלו שאהידים", "הכיבוש הציוני יחוש במתים שאנחנו נביא עליו". באותו ריאיון הודה אל-באז בדברים והוסיף כי אנשי לוד הערבים "מתייחסים אל המדינה כמדינת אויב".
מתוך המסגד: תכנית לרצח חיילים
אירוע מעניין ובעייתי במיוחד מתרחש בהיכלות המסגד הגדול של לוד בשנת 2008. שלושה צעירים מוסלמים מלוד, שהם חלק מקבוצת לימוד במסגד הגדול של שייח אל-באז מקימים למעשה חוליית טרור ומתעתדים לחטוף חיילים ולרצוח אותם. ההתארגנות הזו מתקיימת מתחת לאף של השייח אל-באז, במסגד שלו . רק תארו לעצמכם אירוע דומה בבית מדרש ציוני דתי. כמה רעש התקשורת הישראלית הייתה מעוררת ובצדק.
שלושת הצעירים הערבים מדברים ביניהם על מות קדושים, ג'יאהד ופיגועים. את כל השיחות והתכנונים שלהם על חטיפות חיילים ישראלים ורציחתם הם מקיימים במסגד הגדול בלוד. הדיבור בין השלושה היה על פעולת רצח בסגנון דאעש. לחטוף חייל, לצלמו, לרצוח אותו ולקבור את גופתו במקום לא נודע. השלושה: איימן קדורה, אמיר נפאר ויאסין חינאווי נתפסו על ידי השב"כ, הורשעו במסגרת עסקת טיעון ושוחררו כל אחד אחרי מספר שנים.
מה מעניין בסיפור הזה? קבלות הפנים שעשו לצעירים הללו בעיר לוד במהלך השנים. שלושת הצעירים הללו, שהיו חלק מחבורה דתית שהתהוותה בתוך מסגדו של אל-באז חזרו ללוד כמנצחים גדולים. האימאם של המסגד הגדול קיבל את פניהם של המחבלים המשוחררים ביום בואם לעיר לוד.
איימן קדורה חזר ללוד לאחר כמה שנים. ראשי הציבור הערבי בלוד ערכו לו קבלת פנים מפוארת. השייח אל-באז הצטלם עם המחבל המשוחרר. "אנו בעיר לוד גאים בשחרורו של הלוחם הצעיר איימן קדורה.. מאסרו היה למען העניין הפלסטיני, למען אל-אקצה, למען ירושלים ולמען עזה".
"תמיד היית בליבנו, ואנו מברכים את עצמנו על היותך איתנו", התרגש אל-באז בעקבות חזרתו של איימן הצעיר שיצא מהכלא בעקבות שאיפתו לחטוף ולרצוח חיילים ישראלים.
גם כאשר מוכלס בורג'ל ואחמד זיאדה, שני אסירים ביטחוניים, תושבי לוד שישבו בכלא על זריקת רימונים אל עבר חיילים זכו לחיבוקו ותמיכתו של השייח הגדול של לוד ולביקורם של הנהגת ערביי לוד וגם חברי כנסת. יוסף אל-באז הודה לחמאס על פועלו בכך שבורג'ל וזיאדה שוחררו בעסקת שליט.
באירועים הללו נכחו רבים מהנהגת ערביי לוד. חברי מועצה שהיום מדברים על "דו קיום" מצולמים ומתועדים באותם אירועי קבלת פנים למחבלים משוחררים. אנשי דת בכירים שהצטלמו עם בכירי משטרת ישראל בימי הקרבות האלימים שכפו ערביי לוד על המדינה, הגיעו לחלוק כבוד לאותם צעירים מוסתים בקבלות הפנים ההמוניות שנערכו לכבודם. למעשה כל השייח'ים של המסגד הגדול בלוד השתתפו באותן קבלות פנים חגיגיות לאסירים המשוחררים. וכולם מחוברים וקשורים לתנועה האסלאמית של הפלג הצפוני, אותה תנועה בדלנית שהוצאה מחוץ לחוק.
ומי שחושב שאותם צעירים שיצאו מהכלא מתביישים בעברם הלאומני והעברייני מוזמן להציץ בסרטון של אמיר נפאר, שכבר שוחרר מהכלא ומשמש היום כמטיף ושייח מכובד במסגד הגדול בלוד יחד עם עמיתו אל-באז. הוא מאוד גאה ב"הקרבתו למען אל אקצה". ומאות תושבי לוד ומנהיגיהם שבאו לחבק ולחזק אותו ביום שחרורו, גאים בו לא פחות. "לא כרענו ברך לפני המעצר ולא נכרע לאחר המעצר ולא נעזוב את אל-אקצה לאחר המעצר", אמר השייח' הצעיר והאסיר המשוחרר, אמיר נפאר.
אז הלאומנות של ערביי לוד איננה דבר חדש. פועלו הלאומני והאנטי ישראלי של אמאם המסגד הגדול, יוסף אל-באז לא התחילה באירועי אל אקצה האחרונים. הוא כבר שנים בעסקי הלאומנות. חברי מועצה ואנשי הדת בלוד מתועדים שמחים וצוהלים בחגיגות שחרור לצעירים שבקשו לרצוח חיילים. החבר'ה האלה צועקים את משנתם האנטי ישראלית מזה עשור ויותר בקול רם וברור. אז איך לא ראינו את זה? מדוע לא הקשבנו להם? היינו עסוקים באנשי דת אחרים. לא רצינו לראות ולא רצינו לדעת מה קורה בלוד ורמלה ובאום אל פאחם. וכשכן דיווחנו על אירועים אלימים במקומות הללו, כתבנו שאלו היו "צעירים" ו"אבנים מתעופפות". אבל הסיפור הזה נגמר. אחרי פרעות לוד, רמלה, עכו ויפו – מה שהיה לא יהיה יותר.
