נמר של נייר: העצמת הפקידים הפכה את ישראל לחסרת יכולות

ב־1836 פרסם ג'ון פרנסיס דיוויס ספר על ההיסטוריה של סין, ובו תרגם כמה ביטויים סרקסטיים שרווחים בתרבותה. "עכברוש שנפל על משקל ושוקל את עצמו" הוא כינוי לשחצן; "רקטה", כלומר, טיל שמתפוצץ, היא כינוי לפזרן, שמבזבז את כל הכנסותיו במהירות; "טיגריס של נייר" הוא כינוי ל"ברנש מאיים ומפחיד שאינו מזיק".

בעברית שובש הביטוי ל"נמר של נייר". את הביטוי ייצא למערב מאו דזה־דונג, המנהיג המהפכן של סין הקומוניסטית. ב־1956 אמר הדיקטטור הרצחני על "האימפריאליזם האמריקני": "הוא נראה עוצמתי מאוד אבל למעשה אין מה לחשוש ממנו, הוא נמר של נייר. כלפי חוץ נמר, אבל עשוי מנייר, ולא מסוגל לעמוד בפני הרוח והגשם. אני מאמין שארה"ב היא רק נמר של נייר… יבוא יום והנמרים של נייר יושמדו. אבל הם לא ייכחדו מעצמם, הם זקוקים לחבטת הרוח והגשם".

השאלה הקיומית הבוערת ביותר ב־2021 היא: האם ישראל הופכת לנמר של נייר?

כל מדינה מתנהלת בשני מישורים. מצד אחד הדרג המנהל, שבראשו נבחרי הציבור, ומצד שני הדרג המבצע, שלו שמות רבים: פקידות, שירות המדינה, הדרג המקצועי, ועוד. אלו העובדים הקבועים, שאמורים להוציא לפועל את החוקים, הצווים וההנחיות של הדרג הפוליטי.

בתיאוריה, הדרג המבצע חייב לציית לדרג המנהל, וסמכויותיו של הראשון מגיעות כולן רק מייפוי כוח מפורש. בפועל, מערכות השירות הציבורי בכל העולם נהנות מכוח רב, שמתוקפו הן זוכות להטבות ולמעמד בקבלת ההחלטות. ועדיין, הנורמה היא שהסמכות בידי הדרג הפוליטי.

ספרי התקנות מטביעים את ההחלטות הלאומיות בהוראות שמבטלות אותן. היישום של כל החלטה נעשה כמעט בלתי אפשרי עקב קיומן של מפלצות בירוקרטיות

כך בעולם. ובישראל? עולם הפוך אנו רואים; אצלנו מי שנאבק על מעמדו הוא דווקא הדרג הפוליטי, בעוד "הדרג המקצועי" נחשב בעל הסמכות.

הסיבות להיפוך הזה רבות ומגוונות. חלקן כלליות. למשל, במערב כולו האקדמיה היא מטחנת תודעה פרוגרסיבית שמעצימה את "הפקידות המקצועית", ומכשירה אותה בערכיה. כך גם התקשורת, שברובה נלחמת בממשלות ימין. חלק אחר מהסיבות ייחודי לישראל. כך האקטיביזם המשפטי האנטי־דמוקרטי הפושה אצלנו, הן בבית המשפט והן בייעוץ המשפטי הממשלתי. כך הון העתק הזר המושקע כאן בעמותות שמאל, שתפקידן לערער על כל החלטה וסמכות שלטוניות. ולמען האמת, גם אוזלת היד של הפוליטיקאים שלנו נראית ייחודית למדי.

באופן כללי המצב בישראל קיצוני יותר, משום שהשמאל הפרוגרסיבי כאן הבין שסיכוייו להגיע לעמדות סמכות באופן דמוקרטי דלים למדי, ולכן הוא מנהל מאבק משפטי ובירוקרטי מתמיד להעברת הכוח השלטוני לפקידות, שבה אחיזתו גדולה הרבה יותר. השרים, שרובם כלל לא מבינים את שדה המאבק הזה, מחונכים במשרדיהם להפגין חוסר אונים ניהולי נרכש, ומוותרים על סמכויותיהם.

בחוסר יכולתו לשלוט, נאבק השמאל להעביר את הכוח לפקידים

הביטוח פושט רגל

אנחנו חושבים על המדינה כעל תעודת ביטוח למשברים לאומיים. אבל משברים שכאלה נדירים. רוב המערכות מעבירות את זמנן בלי מבחן מציאותי לתפקודן. בתרבות הניהול הישראלית, שבה הבירוקרטיה מנהלת ובוחנת את עצמה, יכולות הביצוע של מוסדות המדינה הולכות ונשחקות בהכרח. בחלוף די זמן, מדובר בבעיה קיומית.

בסמיכות מבהילה קיבלנו בשנה האחרונה ארבעה אירועים שהדגימו עד כמה הבעיה חמורה. במירון כולם ידעו על הסכנה, אבל גופים שונים, בסבך בירוקרטי ומשפטי לתפארת, שיתקו זה את זה בטיפול. בקורונה, אלמלא החיסונים (פתרון שהגיע מהשוק הפרטי בחו"ל ורק בהתערבות נתניהו), היינו נראים גרועים מאירופה. הכשל בטיפול בהתקוממות חלק מאזרחי ישראל הערבים זועק  מדי יום ביומו. ובעזה, לנוכח מתקפת הטילים, אפילו כשכבר חושבים על מבצע מעניין כמו הפגזת ה"מטרו" (המנהרות ברצועה), הביצוע שלומיאלי, על גבול המחדלי.

כשמתרחש אירוע בעייתי שכזה, השחקנים המרכזיים ממשיכים את תרבות ההסתרה, השקר והבריחה מאחריות הרווחת כיום במוסדות המדינה. ומכיוון שכולם אחראים לפי תקנה עלומה כלשהי בסעיף קטן נשכח במזכר לא ידוע, בסופו של דבר איש אינו אחראי והבעיות האמיתיות לא מטופלות. זאת, להוציא יחידות הדוברות, שמעמדן בגופים הממשלתיים הולך ומתחזק ביחס ישר לירידה במהימנותן ובצורך הבוער לשווק לציבור כישלונות כהצלחה.

בין המנהיגות הפוליטית הנבחרת ובין הבירוקרטיה יש הבדלי גישה מהותיים. הפוליטיקאים אוהבים אירועים ציבוריים והחלטות לאומיות גדולות, מיידיות ומתוקשרות. הפקידות מעדיפה את סתרי הישיבות ה"מקצועיות" ואת ההחלטות המנהליות שלובשות מחלצות של ספרים תקנוניים בני עשרות עמודים, מאות סעיפים ואלפי תקנות.

הבעיה היא שלאורך זמן, ספרי התקנות מטביעים את ההחלטות הלאומיות בהוראות שמבטלות אותן. כבר לא משנה איזו החלטה מתקבלת למעלה, היישום כמעט בלתי אפשרי, מפני שלמטה מחכות מפלצות בירוקרטיות "תהליכיות", עמוסות הנחיות ונהלים סותרים, שמעליהן מרחף בית משפט שמעכב ומסכל כל מה שלא נראה לו.

למשל, אפשר להנחות שוטרים לירות לעבר פורעים מסכני חיים. מה זה יעזור, כשכל שוטר יודע שהוא כפוף לאין־ספור צווים והוראות הפוכות, כמו גם למערכות שיגבו ממנו מחיר גבוה? אפילו המפכ"ל שלו אומר שתפקידו הוא "לחצוץ בין הניצים" ו"להרגיע את הרוחות" – ביטויים שמדגימים את עוצמת ההשפעה הפרוגרסיבית על המשטרה.

אם השוטר יירה הוא ייחקר, יישפט, וייענש. שום שר לא יוכל לבוא לעזרתו. המדינה שבתוך המדינה תרדוף אותו ותמרר את חייו, והמנגנונים הפקידותיים והמשפטיים ינצחו את הממשלה – על גבו. התוצאה? שיתוק.

בסופו של דבר, הכוח במדינת ישראל זורם מלמעלה, מהמנהיגות, אל הפקידות המשפטית והמשרדית. ומאחר שרווחת בפקידות נטייה פרוגרסיבית (מודעת או לא), שמשולבת בביצועים ירודים שמאפיינים מערכות בירוקרטיות, התוצאה היא מחדל מערכתי מתמשך ויקר.

כך הופכת ישראל, בתהליך ממושך ומשעמם כמו מזכר שנתי של הוראות בטיחות בפינת קפה במחלקה לשינוע ציוד כתיבה במשרד לשיתוף פעולה אזורי – למדינה איטית, לאה, מנהלתית וחסרת יכולות. כולם יודעים שצריך רפורמות, באותה בהירות שבה הם יודעים שאיש לא יבצע אותן; וכולם יודעים שהמשרדים שבהם רפורמות הן צורך דחוף וקיומי – הם החזקים ביותר, קרי אלו שמסכלים אותן בקלות.

בדילמה הזאת כולם – הפוליטיקאים ושירות המדינה – מוותרים על שידוד המערכות הנדרש, מגבים את תרבות השקר המדינתית, ובעיקר מתפללים שהמציאות לא תדפוק לעולם בדלת, שרק לא יבואו הרוח והגשם, ויחשפו לעין כול ממה עשוי הנמר.