"וגר זאב עם כבש" יתאפשר רק אם ישראל תהיה הזאב

מדינת ישראל לא יודעת איך להתמודד עם הבעיה החדשה־ישנה של ערביי ישראל, זו שצפה בשבועיים האחרונים בדם ואש ותימרות עשן, באלימות רצחנית מהממת ומטלטלת. נכון, ההר התנ"כי־געשי שאנחנו חיים עליו עם השפלה הפלשתית־פלסטינית שתחתיו, מעולם לא היה כבוי. אבל בעשורים האחרונים התחלנו להאמין שהוא כבוי, או לפחות בדרך לכבות. לא זיהינו את המאגמה הלוהטת הנצברת תחתיו ונדחקת אל לועו הפעור.

ואולי הדימוי הנכון יותר הוא מי תהום. במסכת סוכה מופיע אחד המדרשים החביבים על מורים הנזקקים להכין שיעור בנושא המים לליל הושענא רבה. דוד המלך, מספר המדרש, אמנם לא בנה את בית המקדש אולם הכין לו את היסודות. כאשר חפר דוד את ה"שיתין" בקרקע הר המוריה, צפו מי התהום וביקשו להטביע את העולם. דוד גייס בבהילות את אחיתופל, וזה כתב לו את השם המפורש על חרס. דוד השליך את החרס לשיתין, ומפלס מי התהום צנח לגובה מינוס 16 אלף גרמידי (אמת מידה). אלא שאז גילה דוד שמפלס נמוך מדי גורם ליובש. רש"י שם מסביר ש"כמה שהתהום גבוה וסמוך לארץ, מתלחלח העולם והארץ מצמחת פירותיה".

דוד אבחן את הבעיה: מי תהום גבוהים מדי מחוללים הצפה, מי תהום נמוכים מדי גורמים יובש. הוא פתר אותה באמצעות 15 שירי המעלות שכתב. כל שיר כזה הרים את המפלס באלף "גרמידי", והם עלו עד לגובה מינוס אלף: קרוב מספיק לפני הקרקע כדי להעשיר אותם, רחוק מספיק כדי להישאר בשליטה ולא להציף את העולם. השליטה בגובה מי התהום היא אפוא תנאי לקיומה של הציוויליזציה.

הדימוי הזה רלוונטי לדיון בפילוסופיה פוליטית: ניהול מדינה וגיבוש מדיניות ציבורית מסתמכים על עובדות ונתונים גלויים. אנחנו מתהלכים על הקרקע וסומכים על מראה עינינו, נותנים אמון ביציבותם של הלוחות הטקטוניים שעליהם אנו עומדים. אנחנו חותרים לשיתוף פעולה בין מגזרים וקהילות שונים, סומכים על ההצהרות של השחקנים השונים ועל הפעולות הגלויות שלהם.

אלא שלפעמים אנחנו שוכחים שמתחת לפני הקרקע ממתינה באר חשוכה, הצוללת אל המעמקים. מי התהום הרוחשים בתהום מקבילים לשכבת הלא מודע: ה"אִיד" במשנת זיגמונד פרויד, או ה"ארכיטיפים" במשנת הפסיכואנליטיקאי ק"ג יונג. אלו שכבות קמאיות שיש בהן עוצמה חיונית אך גם סכנה. יונג חידש שיש גם "לא מודע קולקטיבי": לצד הלא מודע האישי ישנן מערכות של סמלים, רגשות, תחושות וזיכרונות המשותפים לקבוצות אתניות או לאומיות שונות.

המדינה המנהלית לא בנויה להתמודדות עם התפרצות רחבה של אזרחיה. הדין הפלילי מניח שגם אם הפרטים סרחו, החברה בכללה נורמטיבית. אין לו פתרון למגזר שלם ש"איבד את זה"

במיטבו, הלא מודע הקולקטיבי עשוי להוות בסיס מלכד של זהות ומשמעות. במירעו, הוא עלול לשמש זרז לכוחות פונדמנטליסטיים־אלימים של הרס ואובדן. לכן הציוויליזציות דואגות שהוא יישאר תחת כִיבּוּש ההכרה המודעת.

יונג זיהה בתרבות הגרמנית את הלא מודע הקולקטיבי שפרץ באירופה בראשית שנות השלושים. ישראל עומדת היום מול הצפה של הלא מודע הקולקטיבי המוסלמי. הוא כמובן הרבה פחות משוכלל, מתוחכם וחזק, אבל לא מאוד שונה במוטיבציה הבסיסית שלו: "אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד".

הלא מודע האסלאמי משחרר אנרגיות דתיות קדם־מודרניות המוּנעות מדחפי נקמה, כבוד ודם. השוואה בין מאורעות תשפ"א למאורעות תרפ"ט איננה משוללת בסיס היסטורי, בעיקר בכך שגם בלוד וגם בעכו חלק מהפורעים היו שכנים של המשפחות היהודיות שביתן נשרף או נבזז. אז כמו היום, אינך יודע מתי השכן החביב יתהפך עליך, באיזה רגע הג'יני של אלאדין יצא מהמנורה.

הסיבה היחידה שמאורעות תשפ"א לא הסתיימו במחיר גבוה בנפש, היא יכולת ההתגוננות היהודית. ועדיין, נכון לרגע כתיבת שורות אלו התוצאות קשות מאוד: יהודי נרצח בלינץ' אכזרי, 12 בני אדם נהרגו מטילים ורקטות, עשרה בתי כנסת נשרפו, 112 בתי יהודים נשרפו, 386 בתי יהודים נבזזו, מאות מכוניות עלו באש, ומספר גדול מזה של רכבים נרגם ונפגע.

המהומות וההתפרעויות הגיעו לממדים מבהילים שגרמו לרוב כלי התקשורת להתאפס, לחרוג ממנהגם ולהשתמש בטרמינולוגיה תואמת. אפילו עיתון הארץ התעלה על עצמו ופרסם כותרת כמו "יגאל יהושע שנרצח במהומות בלוד הובא למנוחות", ובגוף הידיעה: "מאות הגיעו להלווייתו של תושב לוד יגאל יהושע, שהותקף באבנים בהתפרעויות בעיר בידי ערבים, ומת אתמול (שני) מפצעיו". טקסט מאוד לא טיפוסי לעיתון הפרו־פלסטיני.

הלא מודע הקולקטיבי, גם בהיבט החיובי שלו ובעיקר בהיבט השלילי שלו, קיים אמנם בכל אומה ובכל תרבות, אבל במדינות המפותחות הוא מספיק עמוק ומספיק נשלט. אצל השכנים שלנו לעומת זאת הוא קרוב מאוד לפני הקרקע, בעומק של שדה נפט סעודי. כמה בעיטות בחול, והגייזר השחור והעכור פורץ החוצה.

המאפיין המרכזי של מאורעות תשפ"א איננו רק ההיקף העצום של הפורעים והמתפרעים, אלא גם התמיכה הרחבה שהם קיבלו מחלקים ניכרים בהנהגה הערבית. מההתלהמות של יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה ("האינתיפאדה תסיים את הכיבוש ותניף את דגל פלסטין מעל ירושלים"), דרך האימאם של לוד ("ישראל היא מדינת אויב"), ועד לפרסומים מסיתים של מובילי דעה בכירים כמו עו"ד וליד כבוב, בנו של שופט המחוזי שהיה מועמד לעליון, שנושא בעצמו בתפקידים רשמיים בלשכת עורכי הדין ("נמלא את הרחובות בזעם… נגדל דור מרדן").

המפכ"ל כבול

מדינת ישראל לא יודעת איך להתמודד עם התהום הזאת. מסמכי מדיניות ציבורית יודעים להציע תמריצים ותקציבים, אין להם מענה לרגשות לאומניים שיצאו משליטה. המדינה המנהלית לא בנויה תפיסתית ומשפטית להתמודדות עם התפרצות רחבה כזו של אזרחיה. הדין הפלילי מניח שגם אם הפרטים סרחו, החברה בכללה נורמטיבית. אין לו פתרון למגזר שלם ש"איבד את זה". המשפט המודרני לא יודע לנהל מלחמת אזרחים. המדינה המערבית לא יכולה אפילו לזהות סיכונים על בסיס שייכות אתנית ולהצביע עליהם, כי זה נתפס כגזענות.

השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה – שהוכיח שנאמנות עיוורת לראש הממשלה אולי מסייעת לקבלת תפקידים בכירים, אך אינה מכשירה ואינה מספקת לשמירת ביטחון הפנים של אזרחי ישראל בעת לחימה – התקומם על דבריו של המפכ"ל יעקב שבתאי. שבתאי, שגילה דופק נמוך ואנמיה חריפה לאורך כל ימי הלחימה, הצהיר כי "נטפל בטרוריסטים משני הצדדים, יהודים וערבים". לא מעט גורמים במערכת הפוליטית ביקרו את שבתאי, אבל צריך לומר ביושר: גם אילו הוא היה מתבטא אחרת, כמפכ"ל אין לו כלים להתנהל אחרת. ישראל כלואה בסד של סדר הדין הפלילי ודיני המעצרים. היא חושבת פלילי ומתנהלת פלילי, והמקסימום שהיא מסוגלת לעשות הוא להגיע להבנה עם היועץ המשפטי לממשלה שהפרקליטות תתעדף טיפול בתיקי התפרעויות מהשבועיים האחרונים. ככה לא בונים חומה.

לפני זמן מה הוזמנתי לתת הרצאה על "חברת הלומדים" החרדית, ובמסגרת התחקיר שקדם להרצאה, הגעתי למסמכים ממשלתיים העוסקים בשילובם של המגזר החרדי והמגזר הערבי בחברה בישראל. שמתי לב שהחשיבה של גופי התכנון וההערכה ביחס לשני המגזרים הללו תחומה באופן כמעט הרמטי לתחום הכלכלי, כי זו הזירה שבה נוח למדינה לעסוק. השילוב הכלכלי של הערבים והחרדים הוא אכן יעד לאומי קריטי, והצלחה בו חיונית להגדלת התל"ג והתמ"ג ולשמירה על החוסן הלאומי. אך אירועי הימים האחרונים מלמדים שישראל לא יכולה להתעלם מהשד הלאומני. כדי להתמודד עם האתגר, ישראל חייבת לשנות את מערכת ההפעלה, ולבנות תשתית חוקית וחוקתית רלוונטית.

דוגמה פשוטה להמחשה: אם יש נושא אחד שעליו אין כרגע ויכוח במערכת הפוליטית, הרי שהוא הצורך לאסוף את 400 אלף כלי הנשק, שלפי ההערכות מסתובבים במגזר הערבי. הבעיה היא שהפרדיגמה הפלילית לא מאפשרת יציאה למבצע איסוף נשק גדול, או למצער הופכת אותו ליקר עד כדי לא מעשי.  מדוע? כי לפי פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), כדי לערוך חיפוש בביתו של אדם נדרש צו שופט, ובית המשפט לא ייתן צו כזה אלא אם כן "יש לשופט יסוד להניח שהוא משמש להחסנתו או למכירתו של חפץ גנוב… או שמתכוונים להשתמש בו למטרה לא חוקית".

לא קשה להבין שכדי לאסוף את 400 אלף כלי הנשק החוק הזה לא מספיק. תארו לכם מצב שבו המשטרה רוצה לסגור הרמטית שכונה ערבית שלמה בלוד, ולנקות את כל הבתים בתוכה מנשק. אין לה שום דרך חוקית לעשות זאת. כדי להגיע למודיעין מדויק על כל נשק ונשק, ישראל תצטרך להגדיל את כוח האדם בשב"כ באלפי תקנים יקרים.

חוק וגם סדר

ישראל רוצה שילוב אזרחי לאזרחיה הערבים, אבל חייבת להבין ש"וגר זאב עם כבש" אפשרי רק אם אנחנו נהיה הזאב. הטעות המרכזית של חסידי הדו־קיום היא הקושי להפנים שמערכת יחסים מכבדת מול חברה עם דלק דתי־אלים באוקטן גבוה, ייכון רק על בסיס מה שהזוהר כינה "יראה תתאה", קרי פחד. נדרשת שליטה אפקטיבית בשכבת התוהו הפראית הרוחשת מתחת לסף, וזו אפשרית רק באמצעות הרתעה, במובן הכי פשוט ומילולי של המושג.

האלימות חיה וניזונה מריח של חולשה והססנות. רוצים דו־קיום? אל תתפתו למדבקות "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". המדבקות הללו משדרות חולשה ורק מזינות את האש. מי שבאמת רוצה דו־קיום חייב קודם כול לנצח באופן מוחלט, חד־משמעי, ושאינו נתון לפרשנות. דו־קיום אזרחי ישגשג רק לאחר שהמוטיבציות הלאומניות יהפכו יקרות מדי וכואבות מדי למי שמתעקשים עליהן.

אבל זה לא מספיק. חידוש השותפות עם אזרחי ישראל הערבים דורש גם יצירה של פרדיגמה משפטית חדשה: יש להוביל תיקוני חקיקה שיַקנו לקבינט המדיני־בטחוני סמכות לנקוט פעילות לוחמתית תוך־מדינתית, בניגוד לפעילות שיטורית הנוהגת בשגרה. מצב לחימה שכזה יקנה ארגז כלים רחב אשר יאפשר סמכויות מיוחדות. דוגמאות: סמכויות חיפוש נרחבות אשר יאפשרו ניקוי שכונות שלמות מנשק גם בלי תשתית ראייתית נגד כל דירה ודירה בנפרד, סגירת הר הבית למתפללים בני פחות מ־50 בהתאם להתרעות מודיעיניות, מעצרים מנהליים לטווחי זמן של עד שלושה שבועות במקרי התפרעויות המוניות, כולל לגורמים מסיתים כמו האימאם של יפו. כשתקום ממשלה מתפקדת, היא תצטרך להקים צוות אסטרטגי שיגדיר יעדים, יבנה כלים מתאימים וישמור על האיזונים והבלמים.

ישראל צריכה לעודד גורמים כמו מנסור עבאס המבקשים להשתלב במרקם האזרחי, אך תוך שמירה על כלל ברזל חשוב: שיתוף פעולה כן, הסתמכות לא. אסור להגיע למצב שבו הממשלה נסמכת על הקול הערבי.

הנקודה האחרונה היא "תיאוריית החלונות השבורים" של ג'יימס וילסון וג'ורג' קלינג. תמציתו: מה שמתחיל בהזנחת תיקון של חלון שבור יחיד, יגרור, עם הזמן, גאות בפשיעה ובאלימות, ולהפך: הקפדה על שמירת האיסורים החברתיים ותיקון החלונות השבורים, יפחיתו פשיעה ואלימות. ובהשאלה אלינו, אפשר לבוא לקראת המגזר הערבי בנושאים רבים, אסור לבוא לקראתו בדרישות שתוכנן הוא אי־אכיפה ורמיסת שלטון החוק. יש לדחות על הסף את הדרישה לביטול חוק קמיניץ, שמשמעותה היא היתר שלטוני לאנרכיה בתחום התכנון והבנייה. חברה שסובלת מזלזול בחוק לא יכולה ליהנות מעצימת עין מול פגיעה בחוק.