אני מסתייג מחרמות כלכליים. מדינת ישראל והעם היהודי סבלו וסובלים מהם לא מעט, וככלל אין סיבה שנעשה זאת לאחרים. אבל יש מקרים שבהם סנקציות כלכליות הן כורח המציאות, כלי נדרש מתוך מכלול אמצעים להתמודדות עם אויבים שמבקשים לפגוע בנו או להחליש אותנו. לעיתים אין ברירה אלא להגיב, גם באמצעים כלכליים.
לאחרונה רכשתי חבילת ופלים של חברה ישראלית ידועה ומוכרת, וברגע מסוים עיניי נחו על הכיתוב באריזה. הופתעתי לגלות כי אף שהחבילה ממותגת לחלוטין בשם החברה הישראלית ואין כל זכר למדינת המוצא, באותיות הקטנות רשום שמה של ארץ הייצור: טורקיה.
היבוא הטורקי לישראל מגיע כמעט לכל תחום – ממכוניות (חלק מרכבי יונדאי, טויוטה, רנו ואחרים המגיעים לארץ, מיוצרים למעשה בטורקיה), מתכות, ציוד חשמלי, קוסמטיקה, מזון ועוד. ישראל אמנם מייצאת גם היא לטורקיה, אך עדיין קיים גירעון מסחרי (עודף יבוא מטורקיה לעומת יצוא ישראלי אליה) שמתקרב לשני מיליארד דולר בשנה.
השפל שאליו הצליח ארדואן לדרדר את הכלכלה הטורקית, ובעקבותיו הפיחות החד במטבע המקומי, הפך את הסחורה הטורקית למשתלמת עבור היבואנים בישראל. חלק גדול, אם לא רוב מוצרי "המותג הפרטי" של רשתות המזון והפארמה הגדולות אצלנו – במזון, בטואלטיקה ועוד – מיוצרים בטורקיה.
הגיע הזמן שגם אנחנו כציבור ננסה לשים לב היכן מייצרים את מה שאנחנו רוכשים, ולא נפרנס מדינות שמסיתות השכם והערב כנגד המדינה היהודית
לא סוד הוא שהנשיא הטורקי המסית והמתלהם, יחד עם ממשלו, הם ממובילי הדה־לגיטמציה של ישראל בעולם. ארדואן אינו מפסיק לירוק אש וגופרית, והוא אחד ממחוללי ההסתה הקשים ביותר נגד מדינת ישראל זה כמעט שני עשורים, ושוב בימים אלה. שר החוץ של טורקיה אף איים לפני מספר ימים כי "ישלח כוחות" לירושלים. בכל הזמן הזה, לא נפגע במאום היבוא הנרחב שמגיע לישראל מטורקיה. ומדוע שייפגע? לכסף, כידוע, אין ריח. מבחינת הטורקים, אם היהודים מוכנים להמשיך לקנות סחורה טורקית מכל הבא ליד, למה לא. ואם ארדואן ממילא החריב את כלכלתו והביא אותה לשפל, למה לא לייצר מכך גם הכנסות, לא חשוב מאיפה.
תמיד חשוב להעדיף תוצרת ישראלית. נזקי הקורונה לא נעלמו, וכחצי מיליון דורשי עבודה עדיין רשומים בלשכות התעסוקה. כל מיליארד שקל שמושקעים ביבוא, לו היו מופנים לרכישת תוצרת ישראלית, היו יכולים לייצר כ־2,500 מקומות עבודה חדשים. גם הכנסות המדינה ממיסים היו גדלות כתוצאה מכך. אבל כעת החשיבות הזו מקבלת משנה תוקף. ניסיונות שנעשו בעבר לקדם חקיקה שתחייב לסמן בצורה ברורה את ארץ המקור, לא ממש צלחו. למעט פעולות וולונטריות של כמה רשתות שיווק במכירת פירות וירקות, לא תמיד אפשר לדעת מהיכן המוצר מגיע אלינו.
לנו כצרכנים יש כוח עצום. הגיע הזמן שגם אנחנו כציבור ננסה לשים לב היכן מייצרים את מה שאנחנו רוכשים, גם אם לעיתים איתור מקור המוצר דורש קריאה באותיות הקטנות. זו גם הזדמנות להפעיל לחץ על רשתות השיווק והיבואנים – להעדיף ייצור ישראלי, או לפחות מדינות שאינן מסיתות השכם והערב כנגד המדינה היהודית.
לא בדיוק קומץ
נכון לכתיבת שורות אלו, נראה שהפרעות שהובילו ערביי ישראל ברחבי הארץ שככו מעט, וכי אחרי ההלם הראשוני וחוסר המעש, המשטרה והשב"כ התחילו לקחת את העניינים לידיים. בשבוע שעבר הצטרפתי, לערב אחד, למאות המתנדבים שהגיעו לסייע ולהגן על התושבים היהודים בלוד מפני שכניהם.
"עשינו קניות ביחד, השלמות בסופר. אפילו עזרנו אחד לשני לסחוב את המצרכים במדרגות", סיפר לי דייר בבניין שאליו "סופחתי" על שכניו המוסלמים. זה לא מנע מאותם שכנים לסייע ולהכווין את הפורעים למכוניות ולדירות "הנכונות" בשכונה המעורבת. האירועים האלימים בלוד, עכו, רמלה ושאר הערים המעורבות, מצטרפים למהומות שאירעו סביב הערים הערביות ברחבי הארץ, תוך השחתת תשתיות המונית והכנסת יישובים יהודיים ל"מצור".
המלחמה בפורעים ובהסתה המשתוללת במגזר הערבי צריכה להיעשות על ידי שירותי הביטחון והפרקליטות, אך לא פחות חשובה היא ההרתעה הכלכלית. כל מי שהיה שותף פעיל בפרעות ושלקח חלק באלימות, בהשחתה או בהסתה, צריך להיות מודר מסיוע ומקצבאות. יש להטיל על אותם עבריינים גם קנסות כבדים, מעבר לשאר העונשים הפליליים.
והנה עוד זווית כלכלית של המלחמה הזו: מדי יום, ובעיקר בסופי שבוע, גודשים את השווקים בערים הערביות בגליל ובמרכז אלפי יהודים. קונים מכל הבא ליד – מאוכל, ציוד ספורט ואביזרי תינוקות ועד מזון לבעלי חיים, מוסכים ושטיפת מכוניות. כעת המציאות הזו משתנה.
דוברי השמאל בתקשורת ובפוליטיקה חוזרים וטוענים כי מדובר ב"קומץ מתפרעים", וכי רוב הערבים אינם שותפים למהומות הללו. זה לא מדויק. אמנם רבבות הפורעים בנגב, בגליל ובמרכז אינם כוללים את כל האוכלוסייה הערבית, אך כאשר האוכלוסייה ברובה הגדול שותקת ואין כמעט קול אחד שיוצא נגד ההסתה הפרועה – היא הופכת ללא רלוונטית. למעשה בעצם שתיקתה היא תופסת צד, גם אם באופן פסיבי. בסניף של אחד מרשתות המזון הגדולות, שכמעט כל העובדים בו ערבים, נשמעו צהלות שמחה ומחיאות כפיים בזמן האזעקות. וזה לא המקום היחיד.
לפני שש שנים, על רקע גל התפרעויות והפרות סדר שהביא לשיתוק המסחר בערים הערביות, הבין ראש העיר נצרת עלי סאלם שהמחאות הלכו צעד אחד רחוק מדי, ופרנסת תושבי עירו נמצאת בסכנה. הוא החליט שלא לשתוק, ויצא נגד הפורעים בתקיפות. סאלם גם לא היסס לגרש מהעיר את ח"כ איימן עודה שהגיע להתסיס את הרוחות.
אם רוב הציבור הערבי חפץ בשקט, בפרנסה ובחיי מסחר תקינים ומעוניין לחדש את מרקם החיים התקין, עליו לצאת באופן ברור ונחרץ נגד ההסתה והאלימות שבאה מקרבו, ובעיקר – להפסיק אותה. עד שזה יקרה, סביר להניח שרבים מהיהודים ידירו רגליהם מהערים הערביות והמכה בכיס תהיה כואבת.
