שלמה גרוניך כבר היה זמר מוכר בתחילת שנות השמונים. היו לו מספר להיטים לא מבוטל ושיתופי פעולה רבים עם מיטב אומני ישראל כמו מתי כספי, נורית גלרון ועוד. כולם ידעו שמדובר במוזיקאי יצירתי ופסנתרן מחונן ורבים העריכו אותו מאוד, אבל בשנת 1982 כשהוציא אלבום חדש, הרגיש גרוניך שהוא לא זוכה לחשיפה רבה.
בעידן שלפני האינטרנט, הדרך היחידה להתפרסם ולהצליח בתחום הבידור הייתה להופיע ברדיו או בטלוויזיה. אז שלמה הלך לדבר עם גידי אביבי, אחד העורכים הבכירים של גלי צה"ל, וביקש ממנו שיכניס את שיריו לרשימת ההשמעה (אז עוד לא השתמשו במילה "פלייליסט") של התחנה.
אביבי החמיא לגרוניך על שיריו אך נאלץ לסרב לבקשתו מכיוון שבאותה תקופה, הימים שאחרי מלחמת לבנון הראשונה, מדיניות התחנה קבעה שהעם רוצה לשמוע "שירים פשוטים".
כמחאה על כך, התיישב גרוניך וכתב את "שירים פשוטים". הרי זה מה שהעם רוצה לשמוע…
שירים פשוטים – שלמה גרוניך
"כולם רוצים שירים פשוטים
שירים בשני אקורדים
כולן דורשות מילים פשוטות
שלא אומרות לי שום דבר.
יוצאים לרקוד רוצים לשמוח
לא לחשוב יותר מידי
לשיר בשני קולות
שעם ישראל עוד חי.
…
כולם רואים שעה טובה
ומוחאים כפיים
אך השעה היא די רעה
תראו איך שאני נראה.
רוצה לבכות רוצה לצרוח
אך את זה לא ישדרו
להיות נחמד כדאי
כי עם ישראל עוד חי.
כולם רוצים שירים פשוטים –
אז קחו, אז קחו…"
(מילים ולחן: שלמה גרוניך)
המחאה בשיר נוקבת. גרוניך כועס על כך ש"כולם" רוצים לרקוד ולשמוח בלי "לחשוב יותר מידי". סתם ליהנות ממוזיקה בלי לחפש טיפת תוכן ועומק. בשיר מוזכרת תוכנית הראיונות הפופולרית "שעה טובה", ששודרה באותה תקופה ועסקה לרוב בכוכבי פופ, שחקנים ודוגמניות. אבל בעצם השעה היא רעה, כי את גרוניך, שרוצה לצעוק ולצרוח על המצב בארץ – פשוט לא ישדרו.
כיום המצב חמור אפילו יותר. ידוענים משפיעים על דעת הקהל בצורה מופרזת כשכל מעלתם היא הנראות שלהם ולפעמים מיתרי הקול שלהם שלא מפיקים דבר מלבד שירים פשוטים וחלולים. בשנים האחרונות שלמה שר בהופעותיו בית מיוחד בו הוא אומר שהוא "רוצה לשיר לא מזרחי אך את זה לא ישדרו" וזה בעיניו עדכון אקטואלי למסר שנשאר רלוונטי.
בסוף פרשת במדבר ובתחילת פרשת נשא מפורטים באריכות תפקידיהם של הלוויים, כל משפחה והתפקיד שלה. בני קהת נושאים את כלי הקודש בני גרשון את יריעות המשכן ובני מררי את עמודיו וקרשיו. פרשיית הלוויים מסתיימת בפסוק "כָּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד". עבודת-משא זה מובן, אך מהי "עבודת עבודה"?
רש"י בעקבות הגמרא בערכין מפרש ש"עבודת עבודה" היא השירה והנגינה של הלווים במצלתיים וכינורות. שירת הלווים היא מושג ידוע מאוד אך אין לו אזכור מפורש בתורה. השירה נקראת "עבודת עבודה" מכיוון שבשביל לעבוד עבודה זו יש צורך שתיעשה במקביל עבודה אחרת – עבודת התמיד, ניסוך היין, ניסוך המים, הקרבת קרבן פסח ועוד. בלי שתיעשה עבודה אחרת במקדש אין כל צורך בשירה.
התורה רוצה ללמד אותנו שאין ערך לשירת הלווים בפני עצמה. זו אמנם עבודה חשובה אבל היופי של השירה לא שווה בפני עצמו. עליו להגיע אלינו בצמוד לתוכן ערכי ונכון – עבודת ה'.
כיום, כשאין לנו מקדש ואין לנו יכולת לשמוע את שירת הלויים, עלינו לשים לב האם המוזיקה שיש בכוחנו לשמוע היא אכן בעלת תוכן. מוזיקה שרק "עושה שמח" ולא מצריכה מאיתנו חשיבה ועיון היא בוודאי אינה אסורה, אבל יש מקום למחות ולצאת נגד תרבות שפוגעת בשכל ומרדדת את השיח.
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
