אחרי תקופה לא קצרה של תקיפות אישיות נבזיות שהופנו כלפיו ברשתות החברתיות, זכה השבוע העיתונאי המבריק עמית סגל (תוותרו לי כבר על הגילוי הנאות, כן?) לרגעים מתוקים של חסד. את קבוצות הוואטסאפ שטפו יוזמות של גיוס כספים במטרה לשלוח לפרשן הפוליטי פרחים, מעדנים או איזה בקבוק ויסקי, עד שביתו עלה על גדותיו. גם ערוץ 12 יצא נשכר מעימותיו של סגל מול קשת הכתבים והפרשנים של הערוץ. לולא נוכחותו המאזנת באולפן, הרייטינג של 12 היה צולל כמו מניית סלקום אחרי הזדהות אומללה עם יום זעם ערבי.
גם מי שמדיר עצמו משידורי האקטואליה בעת הבוערת הזו, נחשף כך או אחרת למופע היחיד של עיתונאי שלא ויתר עד שהמהומות בלוד נכנסו לתודעת החירום; ושנלחם בכל כוחו, יחיד מול רבים, למיגור תפיסת הסימטריה הרווחת בקרב יושבי המזגנים. השאלה היא למה הם בכלל מחפשים סימטריה. "מיטב הפרשנים" – מאילנה דיין ("מישהו עוד יחשוב בטעות שאכפת לך מהלינץ' בבת־ים") ועד דנה ויס, דרך כל האברמוביצ'ים והנוסבוימים – יודעים חשבון. הם יודעים לשקלל את מספר התקיפות נגד יהודים ביחס לאלה שכוונו נגד ערבים; הם יודעים שמול הלינץ' הנורא בבת־ים התקיימו פוגרומים מטורפים בלוד, עכו, רמלה ועוד, שגם גבו חיי אדם והשחתת רכוש שלא תיאמן.
גם חבורת לפיד לגווניה, שמתעקשת לשלוח אצבע מאשימה לעבר נתניהו ובן־גביר, יודעת היטב את הקשר בין מתקפות חמאס לבחירות ברשות הפלסטינית, ומכירה את עבודת השטח של חמאס בערים המעורבות ובקרב הבדווים בנגב. צמרת המשטרה, שבתוך כל הטירוף הזה גלגלה את האחריות על התושבים המותקפים – ואף מתחה קו מחבר בין הרוג ערבי שהשתתף בניסיון רצח, לבין נרצח יהודי מלינץ' באירוע אחר – יודעת גם היא מה קורה בשטח, אפילו אם היא לא מתפקדת בו. אלה ואלה לא זקוקים למודיעין שדה כדי לשמוע על שגרת הנפצים והזיקוקים בערים המעורבות בימים כתיקונם; על ניסיונות פגיעה ביהודים וברכוש יהודי, ככה בקטנה, כדרך חיים. הם הרי יכולים לקרוא על כך למשל מדי שבוע בטורו של ישי פרידמן באתר מקור ראשון, ולקבל דיווחים שוטפים גם בחשבון הטוויטר שלו. והם כמובן יכולים להקשיב לשפת המקור. דרשות המסגדים מועברות בווליום אימתני, כך שלא צריך לצאת מהמיטה אפילו כדי להיחשף לדברים. אז מה פתאום הם מתגייסים לטובת תעמולת "קיצוניים משני הצדדים"?
בניגוד לשיח החריף ברשתות, אנשי התקשורת והמדיה לא נלחמים כדי להגן על הפורעים. הם מנסים להגן על עצמם. תיאוריית הדו־קיום, כפי שהשמאל מבין אותה, מתרסקת להם בכל פעם מחדש. זה התפוצץ להם בפרצוף וברחובות סביב חתימת הסכמי אוסלו; זה הגיע כסטירת לחי קטלנית בראשית שנות האלפיים, כשנכונותו של ראש הממשלה אהוד ברק לוויתורים מפליגים נענתה באינתיפאדה רצחנית, שערביי ישראל מריעים לה במהומות משלהם; וזה קורה עכשיו – רגע לפני שקמה בישראל ממשלה שבספסליה יושב שר ממפלגה ערבית. הדפוס קבוע: ככל שישראל מתקרבת יותר להבנות מול הצד הערבי, כך העוינות מסלימה.
אף אחד מהאירועים הללו לא היה חף מתעמולה פנימית נגד ישראל. קברניטי אוסלו טוענים עד היום שישראל אשמה בכישלון ההסכם. מהומות אוקטובר נצרבו בתודעה הישראלית כמחדל משטרתי, ולא כדיכוי מרד ערבי שסיכן חיי אדם. את כל האינתיפאדה השנייה שמו על כתפי עלייתו של אריק שרון להר הבית; את אירועי השבועיים האחרונים הטילו על הציונות הדתית ומפעליה. לכן חשובה להם הסימטריה. לכן הם נדרשים להבליט את הלינץ' בבת־ים – שתודה לאל, לא גבה חיי אדם – ולירוק בפני המשפחות היהודיות שעדיין יושבות שבעה על יקיריהן, או מלוות פצועים בבתי החולים.
הזרם הרומנטי שעומד מאחורי התסריט ההוליוודי למזרח התיכון, לא מצליח להשתחרר מהכישלון בקופות. הוא דוחף לצמרת מפלגות השמאל את התסריטאי המוכשר יאיר לפיד, את אנשי הרדיו והטלוויזיה החריפים מרב מיכאלי וניצן הורוביץ, ואיכשהו למרות הכול המציאות לא מתיישרת. היא לא מוכנה להתאים את עצמה לאמונה התמימה מאוד שאם רק נושיט יד לשלום וננטרל את כל האידיאולוגים הגדולים משני הצדדים, תבוא רגיעה על ישראל וישמעאל.
מנסור עבאס אולי רוצה להיות ראש לשינוי תודעתי, אבל לתפיסת "יש לי חלום" שהוא מציג אין מספיק קהל. מפלגתו שלו כבר מנדנדת לו את הכיסא. לא רק ההכרה במדינת ישראל אינה עומדת מבחינתם על הפרק, אפילו לא גינוי הגון לשרפת בתי כנסת ורצח יהודים. בפעם המי־יודע־כמה מתברר שמבחינת השכנים שלנו, הסכסוך הוא לא הדרך המעוותת להשגת ריבונות; הסכסוך הוא־הוא המטרה. זה מעולם לא היה הסיפור של יו"ש. למרבה הכאב והצער, זה הסיפור של ישראל הקטנה.
גירוש חוזר
את הרגש האוטו־אנטישמי שנבנה היטב במשך אלפיים שנות, מפנה השמאל כעת אל הגרעינים התורניים בערים המעורבות. כל מי שמכיר את החבורה החלוצית הזו יודע שמדובר באנשי חסד, אידיאליסטים שכל פועלם הוא מאמץ לתרומה ולערבות הדדית עם סביבתם (כן, גם זו הערבית, כשמתאפשר להם), ובכל זאת אבירי השמאל באולפנים וברשת מציגים אותם כבן־גביר על סטרואידים. בשם האמפתיה לערביי ישראל הם מטנפים עד כלות על המגזר הדתי־לאומי וקוראים שוב לגרש אותו – הפעם מהערים המעורבות. שעה שבתי כנסת נשרפים בלוד, יריב אופנהיימר קובל על כך שבכלל בונים שם בתי כנסת, שהרי לא יעלה על הדעת לבנות מסגד בעיר יהודית. כעת הוא וחבריו קוראים להוציא את הגרעינים התורניים מהערים המעורבות, לטובת הרגעת הרוחות. שעה שחמאס יורה עלינו מחורבות נווה־דקלים ומניסנית, הלקח שלהם הוא לפנות עוד יהודים מבתיהם, הפעם בתוך גבולות 48'.
מה שהיריב אופנהיימרים מציעים זה לא דו־קיום, אלא הרחבה של "הם שם, אנחנו כאן ושלום על העולם" לתוך תחומי ישראל הקטנטנה. אפרטהייד אנטי־יהודי שיוכל להשקיט את רוחם. חשבתם שאם רק נפנה את עזה ויריחו תחילה (אוסלו א'), הצבא יוכל לנקות ידיו משם? טעיתם. חשבתם שעקירת גוש קטיף תשפר את הביטחון ואת מעמדנו בעולם? טעיתם עוד יותר. כעת אתם חושבים שגרעינים תורניים הם הבעיה. לא צריך לנחש איך מהלך כזה עשוי להסתיים אם האופנהיימרים יקבלו לידיהם את השלטון; מספיק לפתוח מהדורת חדשות. אם הדוברים באולפן ינסו להסביר לכם שמה שאתם רואים זה לא מה שאתם רואים, אל חשש. עמית סגל יהיה שם להזכיר לכם שדווקא כן.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
