אנחנו טובים בהפסדים. בעיקר הפסדים לאומיים, שמשאירים לנו את הראש שפוף ומורכן למשך שנים רבות. אנחנו יודעים איך לנצח; אנחנו לא עם חלש ונטול כוח. יש לנו יכולת להיות חזקים ומהירים ומלאי אומץ, עוז וגבורה. ובכל זאת במערכה הזו הפסדנו מזמן, כמעט כמו במערכה הקודמת.
עברו כמעט שבע שנים מאז שהפסדנו ככה בעזה. כמעט שבע שנים עברו מאז שהם התחילו בהפגזות ובחדירות ואנחנו הגבנו בהיסוס. אומנם הצלחנו לנטרל את יכולתם להיכנס לארץ דרך המנהרות, ועדיין ההרתעה לא קיימת. כמעט שבע שנים עברו מאז שחיילינו צעדו שם רגלית, חשופים לכל מחבל ומפגע כשעיניהם עצומות וידיהם קשורות. כמעט שבע שנים, שבהן ניסו לקבע לנו בתודעה שהשגנו ניצחון – אחרי הכול, הם שקטים ולא יורים (אבל בדרום אין דבר כזה "שקט"). כמעט שבע שנים עברו מאז שקיפלנו את הזנב והציוד אחרי עשרות חיילים הרוגים ועזבנו, משאירים מאחור שני חיילים. שני חיילים יותר מדי.
אני מסתכלת על המערכה המתחדשת בשבוע האחרון בתחושת זעם והשפלה. על הירי משם, שלא רק שלא הפסיק אלא התחזק השתכלל, הרחיק לכת ונעשה מסיבי ואלים הרבה יותר משידענו או בעצם שהעזנו להאמין. ואני לא מבינה – וזה גורם לי לרצות לצעוק בזעם – איך אחרי שבועיים של לחימה שמביאה לכאורה תוצאות מכובדות איש לא מדבר על החזרתם של חיילינו.
עברו כמעט שבע שנים מאז שהפסדנו ככה בעזה. כמעט שבע שנים עברו מאז שהם התחילו בהפגזות ובחדירות ואנחנו הגבנו בהיסוס. אומנם הצלחנו לנטרל את יכולתם להיכנס לארץ דרך המנהרות, ועדיין ההרתעה לא קיימת
איך יש בהנהגה העוז והחוצפה לדבר על כניסה רגלית לעזה, כשכל אמא לחייל יודעת בוודאות שאין שום ערובה שמדינת ישראל תילחם בעוז שבנה אכן ישוב בבטחה? יותר מזה, כל אמא יודעת שאם חלילה בנה ייחטף בקרב, היא יכולה להתאבל עליו ולשכוח שהוא היה קיים.
שבע שנים כמעט. שבע שנים יושבות אמהות שנתנו לנו את היקר מכול, למען הגנת העם, למען שקט וביטחון, למען הצלחת המלחמה ההיא, ובתמורה איש לא מעלה על דל שפתיו לשאת ולתת בעניין החזרתם.
כל השנים האלו שתקתם, נתתם לנו לחשוב שאי אפשר לדבר על זה כדי שלא ייפגע השקט התעשייתי שיצרתם, ונתתם לנו ובעיקר למשפחות האומללות להתבייש בדרישה הלגיטימית להשיב את החיילים שלנו או לפחות לעשות כל מאמץ בטענה שהשטח עלול לבעור וחמאס עלול לחטוף קריזה, ובכן, ברייקינג! זה אכן קרה! ובלי קשר להדר גולדין ואורון שאול. תיראו מופתעים.
בעיה של כולנו
לאה גולדין, אמו של הדר, אמרה לי פעם בכאב גדול ובלתי נסבל שנמאס לתקשורת ולפוליטיקאים לשמוע אותה. נמאס להם לשמוע את האמת הכואבת שאף אחד לא מניד עפעף כדי לשנות אותה, כדי לוודא שלא יהיו עוד אמהות כמותה, הנעות כל היום וכל הלילה בין חיים למוות, בין האבל על מות בניהן ובין המלחמה על השבתם לקבר ישראל.
ראיתי אותה, את הכאב בעיניה כשהבינה שהוא לא יחזור. ראיתי את ההשלמה שלה עם כך שהוא לא חי, את הסבל והעינוי בידיעה שהיא לא הייתה יכולה להגן עליו, לשמור עליו, כפי שכל אמא הייתה רוצה לעשות למען בנה. ראיתי אותה מתרוצצת מכלי תקשורת אחד למשנהו, זועקת וזועמת על אנשי מפתח שלא יוותרו עליו, שלא יפקירו אותו בשטח. ראיתי את דעיכת זיכרונם והקהייתו בתודעה שלנו, את הסחת הדעת והפניה לנושאים אחרים על סדר היום. בתקשורת לא הוזכרו שמותיהם כמעט בשנה האחרונה.
ואני שואלת, איך זה הפך למלחמה פרטית של אמא אחת, מקסימום שתיים, הבוכות על בניהם האבודים? איך הצלחתם במרמה ובערמומיות לגזול מאיתנו את הזכות לבקש אותם, לדרוש את השבתם, כי הם שלנו, שייכים לנו כעם, רכוש פרטי שאין לפגוע בו?
אני יודעת שרבים וטובים מאיתנו חושבים שאני מדברת על חלום לא רציונלי, בלתי ניתן להשגה, הקשור בעניינים שאין ידי פשוטת העם משגת בהם. אבל כאן הטעות. חברים, חייל חטוף היא בעיה של כולנו. ולא משנה אם הוא חי או מת בעת חטיפתו. חייל שמשפחתו לא זוכה להביאו לקבורת ישראל הוא לפני הכול עניין לאומי, הנוגע לכולנו וצריך להדיר שינה מעינינו.
תחשבו על זה כך. יש כרגע בעזה רכוש ישראלי יקר ערך שאין לנו מושג באיזה מצב הוא. כמעט שבע שנים שהוא יושב במרתפי החמאס, וכעת יש בידינו מספיק כוח ומספיק לגיטימציה להחזירם אלינו.
זה הכבוד האחרון שאנחנו חייבים לחיילים, חייבים למשפחותיהם ובעיקר חייבים לשאר אמהות חיילי ישראל, שיידעו תמיד שאם חס ושלום בניהן יפלו בשבי או ייחטפו לא תהיה אבן שלא תרעד בעזה כדי למצוא אותם.
גם ככה כבר הפסדנו. הפסדנו בעצם העובדה שחמאס יורה מטחים כבדים על כל אזור בארץ. אז לפחות, רגע לפני שאנחנו שוב בורחים מהזירה, מפקירים את יושבי הדרום ומחכים לקריזה הבאה של החמאס, יש משהו שיוכל להרים את הגאווה הלאומית שלנו בחזרה, ולו במעט, והוא בלי שום ספק השבת הבנים הביתה.
