"כל אחד מאתנו סוחב אחריו חמישה ציטוטים שהוא מתחרט עליהם", התוודה יאיר לפיד לפני שבועיים וחצי. מעניין אם הוא מתחרט גם על הציטוט השישי, האומלל והמופקר מכולם – הודעה לעיתונות במוצאי חג השבועות שבה האשים למעשה את בנימין נתניהו בחרחור המלחמה שפרצה במוצאי יום ירושלים. "אילו הייתה לנו ממשלה שהשיקולים הביטחוניים לא היו מתערבים בשיקולים הפוליטיים", העניק לפיד מתנה יקרה מפז לשונאי ישראל, "אף אחד לא היה שואל את עצמו למה תמיד האש פורצת בדיוק כשזה הכי נוח לראש הממשלה".
למקרא הודעות כאלו, כל אחד צריך לשאול את עצמו איזה עניין יש ללפיד להטיל על נתניהו את אשמת פריצת האש. הרי אפשר לבוא אליו ב־101 טענות אמת הקשורות למלחמה, החל מאופן הטיפול הרשלני בפרעות לוד וכלה במשבר המשילות הנורא שנמשך גם בשעה זו, אך משום מה לפיד העדיף טענה מופרכת בעליל, ובעצם עלילת דם.
את רב־ניצב קובי שבתאי עוד אפשר להבין. המפכ"ל דל התושייה חייב למצוא טענת אליבי לרשלנות המשטרה בטיפול בפרעות תשפ"א, אבל מוזר שגם לפיד פורס חסות על דברי ההבל וקובע שבן־גביר קיבל מנתניהו רישיון "להצית את ירושלים ואחריה את המדינה כולה".
כל מי שעיניו בראשו ואמת בלבבו אמור לדעת שאין שחר לטענה שהמלחמה פרצה בגלל בן־גביר או ריקוד הדגלים של בני עקיבא. כבר לפני שבועות רבים התריעה מערכת הביטחון שחמאס נערך להבעיר את השטח לאור תוכניות אבו־מאזן לבטל את הבחירות לרש"פ. אילו ויתר בן־גביר על הלשכה בשייח' ג'ראח, חמאס היה מגרד תירוץ אחר לפתיחה באש או אפילו פותח באש בלי שום תירוץ. בחודש הרמדאן יש לפלסטינים פטור תיאולוגי ממתן הסברים. רצח יהודים הוא כבר שנים רבות חלק בלתי נפרד מהפולקלור הרמדאני שם. בכל מקרה, נתניהו לא שלח את בן־גביר לשייח' ג'ראח, ובוודאי לא רצה שיתערב במהומה שם.
המתקפה הפראית של חמאס על ירושלים בכ"ח באייר פגשה את אחד מראשי הממשלה המרוסנים בתולדות ישראל. הוא שלח את צה"ל להשיב מלחמה רק אחרי חודשים רבים של נשיכת שפתיים. יחיא סינואר ואיסמעיל הנייה נהנו אצלו במשך שנים מחסינות. אינספור פרובוקציות שלהם נענו בחוסר מעש או בתגובות רפות בלבד, עד שתושבי ירושלים הושכבו על המדרכות ושוועת תושבי הדרום עלתה השמיימה. אז מדוע לפיד כתב בכל זאת מה שכתב? בגלל אותה סיבה שהניעה את שלל עמיתיו בשמאל לתאר את אירועי לוד ועכו כתוצאה של התעלמות משטרתית מתחנוני האוכלוסייה הערבית לפעולה תקיפה נגד האלימות בתוכה, טענות נלעגות במיוחד נוכח העובדה שהאספסוף הערבי השמיד שתי תחנות משטרה (בעכו העתיקה ובאום אל־פחם) והסתער על תחנה שלישית (במג'דל־כרום).
כמו קובי שבתאי, גם השמאל מנסה להסיח את דעת הבריות מעניין מביך במיוחד: המכה האנושה שאירועי השבועיים האחרונים הנחיתו על משנתו המדינית עתיקת היומין – חזון שתי המדינות.
כבר 16 שנים שישראל משלמת מחיר כבד על העברת עזה לידי הפלסטינים, אך עוד לא היה כמחיר הזה וכתסכול הנוכחי. עם ישראל צופה בעיניים כלות כיצד טייסינו כותשים בעוצמה ובדייקנות את תשתיות הטרור בעזה, ואף על פי כן מתקשים לעצור את המשך ירי הרקטות. הוא מבין בדרך הקשה כי בניגוד למה שהוסבר לו ערב אוסלו וההתנתקות, יכולות הטיפול של צה"ל בשונאי ישראל צונחות פלאים לאחר הסתלקותו מהשטח. עווית גיחוך נמתחת על לחייו כשאנשי ימין מעלים לרשתות החברתיות עצומות תמיכה ארכיוניות בהתנתקות של אלופי מיל'. "מבחינה צבאית עדיף לפעול מבחוץ", הובטח שם בין השאר. היום אפילו טוראים במיל' יודעים כמה שווה פעולה מבחוץ.
אגב, גם הימין לא הצטיין בחיזוי השלכות הנסיגה על ביטחון ישראל. ערב מסירת עזה לרשות הפלסטינית הוא הזהיר שיהיה רע, ולא האמין שיהיה רע עד כדי כך. לא עלה בדעתו שרקטות מבית־חנון ישביתו ממושכות את נתב"ג, או שחמאס עזה יכפה על ממשלת ישראל לסגור את הר הבית ליהודים ולבטל את מצעד הדגלים. לכל היותר הוא חזה קסאמים באשדוד. המציאות הרעה עקפה את סיוטיו.
לכן אפשר להניח שאפילו שמאלנים ותיקים הרהרו בשבועיים האחרונים בחלחלה, בין אזעקה לאזעקה, בגיהינום שהיה משתרר פה לו הענקנו לפלסטינים עצמאות גם בגב ההר, ולא רק בעזה. שמאלנים אדוקים פחות, כלומר רוב אזרחי ישראל, הודו מן הסתם לבורא שצה"ל ממשיך לשלוט בגב ההר ושבמקום אינספור בורות שיגור יש שם התנחלויות. חלקם הלא מבוטל אולי ממשיך לחשוב שמדובר ב"כיבוש", כי לא קל להשתחרר בן־לילה מהרגלים רעים, אבל כבר קולט מה צפוי פה במקרה של מימוש "פתרון שתי המדינות".
לרוב הישראלים ברור היום שעוד פתרון כזה ואבדנו. רצועת עזה משתרעת על 350 קילומטרים רבועים בסך הכול, יהודה ושומרון על כמעט 6,000 קילומטרים. הרצועה שוכנת בפינה נידחת יחסית של ישראל, יהודה ושומרון – בטבור הארץ. לרצועה יש גבול משותף באורך 15 קילומטר עם מדינה שלישית, מצרים, למדינת פלסטין ביו"ש יהיה גבול עם ירדן באורך 138 קילומטרים – גן עדן של הברחות אמל"ח מכל קצווי תבל. היא תסכן אותנו יותר מאיראן גרעינית. כל יישובי השפלה יהיו בקו האש, ובלי ספק תתחיל נטישה המונית. זאת אומרת, כל עוד נתב"ג יישאר פתוח ומטוסי חיל האוויר יצליחו איכשהו להמריא משדות התעופה שלהם כדי לשמור על שמי הארץ. מג'נין יטווחו יומם ולילה את רמת־דוד, ומרמאללה את תל־נוף. הסיבה היחידה שלא יורים היום משם רקטות היא שלא הספקנו להקים שם מדינה, כמו שהספקנו לאסוננו בעזה.
ב־1994 ישראל מסרה את ערי עזה לערפאת, וב־2005 העבירה לאבו־מאזן את כל השאר. זו הייתה טעות נוראה, אך לפחות אפשר להתנחם בכך שהלקחים שלה טפחו על פנינו בעוד מועד. רק באולפנים ובעוד כמה מעוזי שמאל אחרונים ממשיכים להאשים את נתניהו ובן־גביר.
