אחד ממנופי הלחץ הכבדים שכמה וכמה עיתונאים ישראלים משתמשים בהם לאחרונה כדי לנסות ולגרור את הממשלה ואת צה"ל להפסקת אש לפני הכרעה מספקת מול חמאס, הוא מצבנו המידרדר כביכול מול ארה"ב. "אמריקה משתנה", הם אומרים בפנים קודרות, וטוחנים שוב ושוב את הטענה שהאגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית הולך ומתחזק, וקרוב מאוד היום – בעצם הנה הוא כאן, הכינו את המקלטים – שהנשיא ג'ו ביידן והאגף המתון במפלגה הזו ינטוש את ישראל סופית והקרע בין שתי המדינות יהיה עמוק ובלתי הפיך.
לא ברור אם העיתונאים הללו יודעים שזו אמת חלקית מאוד, על גבול הקלושה, או שהם פשוט נתונים בתוך תיבת תהודה קטנה שמטפחת בכוונת מכוון את החרדות והאיומים המופרזים הללו. כך או כך, התוצאה היא תיווך מעוות של המציאות לצרכן התקשורת הישראלי הממוצע, שניזון מהם ואינו מודע לזרמי העומק האמיתיים הרוחשים בפוליטיקה האמריקנית.
כן, יש במפלגה הדמוקרטית אגף פרוגרסיבי ורדיקלי מתעב ישראל. כן, זו תופעה שצמחה בשנים האחרונות. כן, חשוב להיות מודעים לכך ולדעת כיצד להתנהל מול הסכנה. אבל מכאן ועד להפיכת האגף הזה לגוש פוליטי מאיים ורב כוח שעומד לשנות את יחסה של המפלגה הדמוקרטית לישראל ב־180 מעלות – רב המרחק. המייצגות הבולטות של האגף הקטן הזה הן שלוש חברות קונגרס שמצליחות לעשות המון רעש ברשתות החברתיות: אילהאן עומר המוסלמית ממינסוטה, ראשידה טאליב הפלסטינית ממישיגן, והכוכבת הפרוגרסיבית אלכסנדריה אוקסיו־קורטז מניו־יורק.
אוקסיו־קורטז הגישה שלשום הצעה שתבלום עסקת נשק גדולה עם ישראל שאושרה לאחרונה בידי ממשל ביידן. מובן שהסיכוי לקבלת ההצעה הזו פשוט לא קיים, מה שלא מנע מעיתונאים ישראלים לנפנף בה כאות אזהרה אל מול הצופה התמים בדרך למשאת נפשם – כאמור, הפסקת הלחימה.
מה באמת כוחן הפוליטי של אוקסיו־קורטז וחברותיה? בעל הטור הפרוגרסיבי הבכיר פול ולדמן כתב השבוע בוושינגטון פוסט: "אם ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, מתבונן מקרוב על הפוליטיקה האמריקנית במהלך המתקפה הצבאית נגד עזה, הוא מבחין בכמה נצנוצים קלושים של חילוקי דעות ובפתח צר לביקורת על מדיניות ישראל בחוגי השלטון. אבל הפתח הזה עדיין צר, ומשמש את מי שאינם נמצאים במוקדי הכוח. יש שינוי כלשהו במפלגה הדמוקרטית – יותר דמוקרטים מוכנים לבקר את ישראל מאשר בעבר – אך אם נתניהו יבין שאין לו ממה לדאוג, לפחות בינתיים הצדק עמו".
פחות מפחיד מהתיאורים האפוקליפטיים באולפנים? זו רק ההתחלה. אוקסיו־קורטז אוחזת כאמור בתמיכה מרשימה ברשתות החברתיות, אבל בפוליטיקה האמריקנית היא נחשבת לחצי קוריוז. רק לפני שלוש שנים, כשהתבקשה בריאיון טלוויזיוני לפרט למה בדיוק התכוונה כשאמרה "כיבוש פלסטין" אחרי שניפקה משפט כללי מאוד על קשיי הפלסטינים, היא הגיבה במבוכה במילים: "אני לא מומחית גיאו־פוליטית בנושא הזה". ראו זה פלא, שלוש שנים הספיקו לה כדי להפוך למומחית עד כדי לדרוש את עצירת אספקת הנשק לישראל. הרצינות התהומית שבה העיתונות בישראל מתייחסת אליה אומרת דרשני.
עד כמה אוקסיו־קורטז זניחה ולא חשובה במפלגתה? היא הודתה בכך בעצמה בריאיון לניו־יורק טיימס לפני כמה חודשים בלבד, אחרי בחירות 2020: "אני אפילו לא יודעת אם אני רוצה להיות בפוליטיקה", אמרה. "באמת, בששת החודשים הראשונים לכהונתי לא ידעתי אם אתמודד לבחירה מחודשת". כשהכתב שאל אותה מדוע, השיבה: "הלחץ. האלימות. חוסר התמיכה מצד המפלגה שלך, שחושבת שאתה האויב".
אוקסיו־קורטז יודעת היטב מדוע הזרם המרכזי במפלגה הדמוקרטית מתייחס אליה ולשאר הפלג השמאלני הרדיקלי בחשדנות, שלא לומר באיבה גלויה. בבחירות האחרונות בארה"ב ביידן ניצח את טראמפ, אבל המפלגה הדמוקרטית חטפה קשות בקרב על בית הנבחרים. לפני הבחירות היא אחזה ברוב מוצק של 35 מושבים על פני הרפובליקנים, והתחזיות היו שהרוב יגדל. אך המועמדים הדמוקרטים, בעיקר הפרוגרסיבים שבהם, כשלו ומעדו בזה אחר זה. הרוב בבית הנבחרים צומצם לעשרה מושבים בלבד, וזה עוד לפני בחירות אמצע הקדנציה בעוד שנה וחצי, שבאופן מסורתי פוגעים בכוחה של המפלגה השלטת בקונגרס.
בשיחת ועידה שהתקיימה מיד לאחר הבחירות בין חברי קונגרס דמוקרטים, אישים המזוהים עם הזרם המרכזי האשימו את הרדיקלים בראשות אוקסיו־קורטז בתצוגת הנפל של מפלגתם. חבר הקונגרס מפנסילבניה, קונור לאמב, שכמעט הפסיד לרפובליקני שין פרנל, אמר בשיחה ההיא: "תוצאות הבחירות הן תמרור אזהרה לאגף הפרוגרסיבי". ביידן יודע היטב שהציבור האמריקני הרחב – גם אלה שמצביעים למפלגה הדמוקרטית – לא יתמוך ברובו הגדול בפנייה של ארה"ב נגד ישראל, ויעניש אותה על כך בבחירות הבאות. ביידן עצמו לא צריך את השוט הזה. הוא היה ונשאר ידיד של ישראל, ופעילותו בשנותיו הרבות בסנאט מוכיחה זאת.
במציאות שאינה מוצגת באופן מעוות בידי עיתונאים שהביאו מהבית את האג'נדה הליברלית־פרוגרסיבית־ישראלית שלהם, ארה"ב הטילה השבוע שלוש פעמים וטו על הצהרה אנטי־ישראלית במועצת הביטחון של האו"ם, והצהירה שתטיל וטו נוסף גם על הצעה צרפתית־ירדנית לא הוגנת כלפי ישראל. ראשי המפלגה, שמחזיקים באמת בכוח ולא עסוקים בקישוש לייקים באינסטגרם, עומדים לצד ישראל, מה שלא סותר בשום צורה את רצונם להפסיק את האש והאלימות.
הגדרות אמורפיות כמו "שיחה קשה" שנערכה כביכול בין ביידן לנתניהו, מופרכות מיד בידי מי שהיה עד לשיחה, השגריר בוושינגטון גלעד ארדן, שאמר את מה שכולנו יודעים: ישראל וארה"ב לא חייבות לראות עין בעין את כל הנושאים, והדבר אינו פוגע בידידות האמיצה והאיתנה בין שתי המדינות. ההפחדות מיותרות, התעמולה מביכה. תנו לצה"ל לנצח, ותנו לממשלה להחליט מתי הגיע הרגע לנצור את האש. הם יעשו את עבודתם גם בלי הטובות של אלכסנדריה אוקסיו־קורטז.
